הפרישה של יעלון מעידה על הבעיה בגוש המרכז-שמאל

ממפלגה אחת גדולה נותרו רסיסי מפלגות שמתקשות לייצר חלופה יציבה ומשמעותית לליכוד • מפלגת העבודה תנסה לאחד את הרשימות שנותרו למפלגה בינונית עד קטנה, ובינתיים יאיר לפיד מחפש את המועמדים שיזניקו אותו לעשרים מנדטים ופשוט לא מוצא

משה (בוגי) יעלון / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
משה (בוגי) יעלון / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

הודעת משה יעלון על פרישתו ופרישת מפלגתו תל"ם מהבחירות, ולפניה פרישתו של אבי ניסנקורן מ"הישראלים" של רון חולדאי, מעידות על כישלון הניסיון לייצר חלופות למפלגה יציבה ומשמעותית אל מול הליכוד. באופן המוזר שבו מסתדרים המחנות בשנים האחרונות נמחקה לכאורה הזהות האידאולוגית ימין-שמאל, ונותרה חלוקת ביבי-לא ביבי, ואולי זו חלק מהבעיה שעולה מהפרישות הללו, ואלו הצפויות גם בהמשך השבוע עד להגשת הרשימות.

יעלון התייעץ בימים האחרונים הן עם כמה מראשי המפלגות האחרות והן עם אסטרטגים שנעזרו בסקרים, והמסקנה הייתה כי אין סיכוי לריצה נפרדת, כאשר חיבורים עם מפלגות אחרות היו בעייתיים - כולל חיבור עם גדעון סער שלכאורה חולק עמו את אותה השקפת עולם. יעלון נחשב מאז ומתמיד עוף מוזר במערכת הפוליטית, בגולמניות שלו על סף התמימות הפוליטית, וביושר אישי שהביאו אותו לעימות החזיתי עם נתניהו. הכישלון של כחול לבן היה גם כישלונו, והוא אחד מקורבנותיו.

תגובתו של רון חולדאי לפרישת יעלון מעידה על תמונת המצב הקשה במפלגות השמאל מרכז. חולדאי אמר כי המפה הפוליטית המסתמנת מהווה ניצחון ברור לימין האידיאולוגי: "אני מקווה שכל המנהיגים במחנה המרכז-שמאל ידעו להתאחד בדרך הנכונה, בימים המעטים שנותרו עד להגשת הרשימות".

חולדאי עמד על הבעייתיות הזו של הפיצול הפנימי תוך שהוא לא מזכיר שהוא עצמו היה אחד מיוצריו ואתמול ניסנקורן שותפו הראשון והבכיר, בפרישתו המחיש את הכישלון. כחול לבן, הניסוי הפוליטי המעניין והאופטימי של המרכז-שמאל, היה גם לכישלון המפואר ביותר עם התנפצותה והתפוררותה ל-7-8 מפלגות שונות. קודם לכן היא כמעט חיסלה את מפלגת העבודה - עד אז, היריבה הקבועה והחזקה של הליכוד והימין. מדוע אם כן כעת, לאחר הכישלון הזה, חולדאי, במקום לחבור לעבודה ביתו הפוליטי, ולסייע לשיקומה, פתח במיזם חדש ופומפוזי?

הכישלון של חולדאי לא איחר לבוא - לא מעט גם ב"זכות" השותף שבחר לו, אבי ניסנקורן. זה היה אופוזיציה גם במפלגתו הקודמת, בכחול לבן, כשמצד אחד הצטרף לגנץ ואשכנזי בחבירה לנתניהו, מנגד הניח שם כל מכשול שיכול היה להתנהלות תקינה מול הליכוד, בממשלה הפריטטית. נכון לחלוטין שהוא זה שהציב את הגבולות שגנץ לא ידע להציב לנתניהו, ונכון שעד לרגע האחרון נתניהו עשה הכל למנוע את מימוש הרוטציה, אבל ניסנקורן בפועל היה זה שהעניק לליכוד את התירוצים לכך. וכשחבר לחולדאי, עשה כן מתוך הבנה כי הוא יהיה מספר אחת עם פרישתו של חולדאי, שהייתה צפויה להיות מוקדמת. כשחולדאי לא קיבל את הכיוונים שאליהם ניסנקורן ניסה להוביל, החבילה התפרקה, וראש עיריית תל אביב יהיה במקרה הטוב סגנה של מרב מיכאלי ברשימה משותפת ובינונית עד קטנה בגודלה.

שאר המפלגות לא במצב טוב יותר

שאר המפלגות שצצו במחנה לא במצב טוב יותר: עופר שלח, עוד פליט של יש עתיד, גם אם מהאיכותיים שבהם, יאבק כדי לתפוס מקום טוב ברשימה כזו, ואולי מיכאלי צריכה להסכים לכך, על רקע רשימת האנונימיים וחסרי הניסיון שרצים בפריימריז שלה. ירון זליכה נותר שבוי בקונספציה האישית, של מושיע עם ישראל, וכרגע ככל הידוע עדיין לא בעניין של חיבורים.

כחול לבן הגרעינית עשויה לעבור את אחוז החסימה, גם כי יש לגנץ גרעין קשה של אוהדים והוא מנסה לעודדם באמצעות הקשיחות הרבה שהוא מפגין בימים אלה - קשיחות פופוליסטית משהו בישיבות הממשלה בהקשר לקורונה, למשל. המטרה להראות כי הנה הוא יודע לעמוד על מה שהוא מפרש באינטרסים של מחנה בוחריו, בניגוד לממלכתיות שבשמה הוא בעצם רץ. הוסיפו לכך ששום מפלגה בצד השמאלי לא רוצה לרוץ איתו וגנץ, כך נראה, ימשיך ולבד.

גם מרצ לבדה, עם 4-5 מנדטים, ותקווה כי ברחוב הערבי שנתניהו עורר להצבעה למפלגות ציוניות, יתרשמו משני המועמדים הערבים בחמישיה הראשונה שלה.

בינתיים, המפלגה המובילה בגוש, יש עתיד, מבקשת עדיין להתחזק ברכש משמעותי אבל לא מוצאת כזה. הרכש האחרון, מירב בן ארי, הייתה חברת כנסת פעילה, אבל עדיין לא מה שהוא צריך כדי לעבור את מחסום 20 המנדטים. לפחות זה יספיק לו כנראה לעבור את גדעון סער במאבק על המפלגה השנייה בגודלה - כלומר המאבק על מועמדות מחנה רק לא ביבי לראשות הממשלה.

צרו איתנו קשר *5988