אלימות נגד נשים: איך נמנע את הרצח הבא?

הגישה למאבק באלימות במשפחה ואלימות נגד נשים בישראל חייבת להשתנות, ובהקדם

מפגינה בעצרת נגד אלימות נגד נשים בכיכר רבין בתל אביב / צילום: שלומי יוסף, גלובס
מפגינה בעצרת נגד אלימות נגד נשים בכיכר רבין בתל אביב / צילום: שלומי יוסף, גלובס

עדיין לא הגענו למחציתו של החודש השני לשנת 2021 וכבר שתי נשים נרצחו על ידי בני זוגן.

אנחנו בפתחה של מערכת בחירות רביעית בשנתיים האחרונות והמשבר בתחום הטיפול באלימות במשפחה ואלימות נגד נשים רק מחריף.

עפ"י סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מה-22 בנובמבר 2020 :

  • 69 נשים נרצחו בישראל בשנים 2018-8 בנוב' 2020
  • ב-60% מן המקרים החשוד ברצח הוא קרוב משפחה (במחצית מן המקרים הללו החשוד הוא בן הזוג).
  • מחצית מהנשים שנרצחו היו מוכרות לשירותי הרווחה
  • שליש מהנרצחות הגישו בעבר תלונה למשטרה על אלימות מצד בן זוגן

המספרים נותרים גבוהים, וגם הדפוסים המתגלים אינם משתנים. אך יותר מכל מדאיג המידע הבא: "עוד צוין בדוח כי נראה כי אין גורם שלטוני אחד אשר בוחן בשיטתיות את כלל מקרי הרצח הקשים שיש חשד שבוצעו על רקע מגדרי".

אנחנו לא יכולות שלא להסכים יותר עם המסקנה הזו. נראה כי קיימים בארץ כשל מערכתי מובנה ודינמיקה שגורמת לכך שמדינת ישראל מפקירה את הנשים ומפרה את חובתה להגן על זכות האדם הבסיסית ביותר שלהן - הזכות לחיים ולשלמות גופנית.

ועדות מוקמות, תוכניות מתוכננות ובפועל דבר לא משתנה. המצב הזה מחייב שינוי, וכדי להשיג שינוי אמיתי נדרשים גם מאמץ פנימי וגם מחויבות כלפי גורם חיצוני.

המחויבות כלפי חוץ תתרחש עם הצטרפותה של מדינת ישראל לאמנת מועצת אירופה למניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, המכונה אמנת איסטנבול. האמנה, שנכנסה לתוקף ב-1 באוגוסט 2014, היא הסטנדרט הבינלאומי הגבוה ביותר המקובל כיום בתחום הטיפול באלימות במשפחה. 45 מדינות כבר חתומות עליה והיא פתוחה להצטרפות בפני כל מדינה בעולם.

מדוע קריטי להצטרף לאמנת איסטנבול?

בראש ובראשונה כי אנחנו זקוקים למנגנון הקבוע של בדיקה עצמית פנימית ולאחריותיות שהמדינה מחויבת בה באמצעות הפיקוח המתמיד מבחוץ, ההשוואה הקבועה למדינות מתקדמות אחרות וללמידה המתמדת מאחרים. שנית, כי האמנה מפרטת באופן מעשי את מפת הדרכים המדויקת שהמדינה צריכה ללכת בה ליצירת פתרון הוליסטי לבעיית האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה.

הצעדים שכל מדינה צריכה לנקוט, לפי האמנה, מתמקדים בארבעה היבטים:

מניעה - האמנה מציעה, בין השאר, שורה של פעילויות להעלאת מודעות לאלימות מגדרית החל מחינוך בגילאים צעירים ועד הכשרה של אנשי מקצוע בתחום. הדבר קריטי לטיפול בכשלים בחינוך ובהכשרה בארץ. לדוגמה, כיצד יתכן ששופטים, כולל שופטי משפחה ושופטי שלום שיש להם סמכות לדון בחוק למניעת אלימות במשפחה - אינם מחויבים לעבור השתלמות בנושא אלימות במשפחה או באלימות מבוססת מגדר נגד נשים?

הגנה - המקום הפחות מדובר, אבל נוכח מאוד בקרב נשים הפונות אלינו לקבלת ייעוץ משפטי, הוא הביטוי הדרמטי של אלימות בסכסוכי גירושין. כאשר אימהות נפגעות אלימות מעלות זאת נגד האב הן מסתכנות בכך שיואשמו כאילו הטענות שלהן הן חלק מהסתה של הילדים נגדו.

ברגע שמועלה ההאשמה בהסתה לכאורה (ניכור הורי) עיקר הדיון הופך, פעמים רבות, להיות סביב נושא המשמורת וחשיבות שמירת הקשר בין הילדים לשני ההורים, תוך דחיקת הטענות על אלימות לשולי הדיון.

כאשר אין סנכרון בין הגורמים שמכירים את הסיטואציה המשפחתית ומודעים לאלימות לבין בתי המשפט שמכריעים בעניין המשמורת, כאשר אין הוראה בחוק המכירה בכך שאלימות שמופנית נגד האמא מסכנת גם את הילדים - מדובר בכשל בהגנה על נשים וילדים. בנושא הזה אמנת איסטנבול מציינת במפורש כי השיקול המכריע בעת החלטות על משמורת והסדרי שהות יהיה הגנה מפני אלימות על הילדים ועל מי שנפגעו ממנה.

כשל נוסף הוא בהגנה מפני מי שכבר הוצא נגדו צו הגנה שאינו נאכף. מהלך שאנחנו מקדמות בימים אלה, וכבר נבחן בפועל בצרפת, החתומה על אמנת איסטנבול, הוא תיקון להצעת החוק למניעת אלימות במשפחה - פיקוח אלקטרוני על אדם שהוצא כנגדו צו הגנה.

העמדה לדין וענישה - גם כאן ישראל כושלת. כיצד זה יתכן שאין עדיין הגדרה בחוק לאלימות? איך קורה ששופטים אינם משתמשים במלוא הסמכות שהחוק נותן להם כאשר הם גוזרים את עונשם של עברייני אלימות במשפחה? אמנת איסטנבול קובעת אמות מידה בדבר אכיפת החוק וההליכים המשפטים במקרים של אלימות במשפחה ואלימות נגד נשים.

סנכרון ותכלול - פה, כאמור, נעוץ הכשל הבסיסי ביותר. לפני שלוש שנים פעלה וועדה ממשלתית עליונה, עם עשר תתי וועדות. מאתיים נשות ואנשי מקצוע הגישו תכנית מלאה ומקיפה ועדיין הנתקים, החסמים, המעצורים, היעדר התיאום והתכנון והתכלול המקיף בין גורמי הטיפול השונים - כולם קיימים.

אמנת איסטנבול מספקת אמירה ברורה לגבי תיאום וסנכרון בין הממשלה לבין גופי האכיפה, המניעה והטיפול וכוללת סטנדרטים מהם ניתן לגזור תוכניות עבודה ליישום ע"י כל הרשויות. בנוסף, מחייבת האמנה את המדינה להתנהל בשקיפות, לאסוף ולפרסם נתונים על מידת היעילות של הפעילויות השונות הננקטות על ידה כדי למגר את האלימות במשפחה והאלימות נגד נשים.

מגפת הקורונה הוכיחה יותר מכל שהממשלה לא ערוכה להתמודד בצורה רב מערכתית עם האלימות מבוססת המגדר נגד נשים ועם האלימות במשפחה. אנו קוראות לכל המועמדות והמועמדים בבחירות לכנסת ה-24 ללמוד את האמנה, לאמץ וליישם את הסטנדרטים הכלולים בה ולהתחייב לספק מענים להגנה על נשים וילדים מפני אלימות.

פרופ' רות הלפרין-קדרי היא ראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האישה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; עינת עופר היא מנהלת תוכן במרכז רקמן לקידום מעמד האישה, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

צרו איתנו קשר *5988