ישראל מדינת אי? ההגדרה הזאת לא מחזיקה מים

טענה פופולרית גורסת שישראל הייתה יכולה לבלום את הקורונה בקלות כי היא דומה ל"מדינות אי" • אבל האם אנחנו באמת מחוברים לעולם רק דרך נתב"ג? • בדקנו כמה חשובים הגבולות היבשתיים שלנו, מה קרה להם בימי המגפה, ואם קפריסין ואוסטרליה כה מנותקות מהעולם

יאיר לפיד / צילום: איל יצהר
יאיר לפיד / צילום: איל יצהר

"נתניהו מפברק נתונים במקום להתמודד עם מה שקורה במדינות אי - אלה שדומות לנו"

יאיר לפיד, יש עתיד

טוויטר, 19.1.21

מה משותף לישראל, לניו זילנד, לאוסטרליה ולקפריסין? מאז התפרצות הקורונה יש לשאלה הזאת תשובה סטנדרטית: כולן מדינות אי, ולכן קל להן יותר להן למנוע חדירת מגפות. גם בגרמניה ובצרפת התמותה גבוהה? זה לא אותו דבר! אנחנו חיים באי.

אחד מחובבי הטיעון הזה הוא ראש האופוזיציה יאיר לפיד. ב-19 בינואר טען לפיד בטוויטר שראש הממשלה בנימין נתניהו מתפאר בנתוני תחלואה לא רלוונטיים, "במקום להתמודד עם מה שקורה במדינות אי, אלה שדומות לנו". שם, הוא הדגים, שיעור התמותה נמוך הרבה יותר מאשר בישראל. ב-5 בפברואר כתב לפיד בפייסבוק: "נמאס לכם לשמוע על ניו זילנד? אין בעיה. בקפריסין, פה לידנו, מתו רק 203 בני אדם. אותם תנאים, אותו מזג אוויר, מדינה פחות מפותחת מאיתנו. אצלנו 5,001".

האם ישראל היא אי? מבחינה גיאוגרפית, ברור שלא. ובכל זאת, טוענים אנשי האיים, לישראל יש שער כניסה אחד ויחיד: נתב"ג. כשיש רק שער אחד, קל מאוד לפקח על הנכנסים ולמנוע חדירה של נגיפים ומוטציות.

הדימוי הזה לא מדויק. אם תסתכלו בנתוני הכניסות לישראל שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), תמצאו מלבד נתב"ג גם את שדה התעופה רמון ליד אילת, ולצדו ארבעה מעברים יבשתיים: גשר אלנבי שמצפון לים המלח; מעבר נהר הירדן (שייח' חוסיין) ליד בית שאן; מעבר רבין בערבה; ומעבר טאבה.

מספר הנכנסים דרך היבשה לא זניח. בשנים 2018 ו-2019 הם היוו קרוב ל-15% מכלל הנכנסים לישראל. במרץ 2020, כשהתנועה לתוך ישראל החלה להצטמצם בשל המגפה, השערים האוויריים והיבשתיים הושפעו במידה דומה. דרכי היבשה לא נחסמו. אבל המצב הזה השתנה בהמשך: בשבעת החודשים האחרונים של 2020, השימוש במעברי היבשה פחת פי 300 (!) יחסית לתקופה המקבילה אשתקד - הרבה יותר מהשימוש בנמלי התעופה. פחות מאחוז מהנכנסים לישראל עברו דרכם.

 
  

עם זאת, המספרים האלה לא כוללים כמובן כניסות בלתי חוקיות, ומתעלמים גם מהעברת סחורות ממצרים דרך מעבר ניצנה. "ישראל היא לא אוסטרליה ולא ניו זילנד ולא קפריסין", אמר לנו נדב דוידוביץ', יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור וחבר בקבינט המומחים של מגן ישראל. "זה נכון שיש לנו נמל תעופה בינלאומי אחד, וזה נכון שאנחנו לא אירופה עם גבולות פתוחים. אבל צריך לזכור שיש לנו גבולות יבשתיים, והרבה כניסות מאולתרות. זה משפיע על כניסת בני אדם, בעלי חיים וסחורות שיכולות להעביר תחלואה לתוך ישראל".

בין הים לירדן

קל לשכוח שהישראלים לא לבד באי. גם פלסטינים נמצאים כאן, בגדה המערבית וברצועת עזה. הגבול היבשתי עם הגדה מטושטש, מזכיר דוידוביץ'. ישראלים יוצאים לקניות, לביקור קרובים ולטיפולים רפואיים זולים, ופלסטינים נכנסים לעבוד בישראל. "הנושא מאוד פרוץ"; ואילו רן גולדשטיין, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, מוסיף שגם עזה איתנו באותה יחידה אפידמיולוגית. עזתים עדיין יוצאים לישראל, גם אם באופן מוגבל למדי.

משה בר סימן טוב, המנכ"ל הקודם של משרד הבריאות, אמר לוועדת הקורונה כבר בראשית המגפה כי "ברשימת הדאגות הכי גדולות שלי נמצאים גם הפלסטינים. הם ואנחנו זה כלים שלובים אפידמיולוגית". דוידוביץ' ממחיש את הדבר בדוגמאות שקדמו לקורונה. מחלה בשם ברוצלוזיס או "קדחת מלטה", למשל, מצויה בקרב בדואים בנגב פי 100 עד 200 מאשר בשאר האוכלוסייה בישראל. הסיבה היא העברה לא מבוקרת של צאן ובקר בין חברון לנגב. גם שפעת פנדמית וכלבת מעוררות חשש כזה. לדברי גולדשטיין, ייתכן שמגפת הפוליו שחדרה לישראל ב-2013 הגיעה מהרשות הפלסטינית.

הרשות הפלסטינית עצמה קולטת עובדים רבים מירדן דרך גשר אלנבי. בימים כתיקונם עוברים על הגשר אלפי אנשים ביום, לפי המנהל האזרחי, אולם עם מגבלות הקורונה המספר ירד ל-500. מהרשות ממשיכים לעבור לישראל מדי יום כ-15 אלף עובדים פלסטינים שהוגדרו חיוניים, ו-35 אלף נוספים עובדים ביישובים יהודיים בגדה המערבית.

המסקנה של דוידוביץ' וגולדשטיין היא שישראל צריכה לחסן גם את האוכלוסייה הפלסטינית. ההמלצה הזאת נכללת בנייר עמדה של הארגונים "זולת" ו"רופאים לזכויות אדם", שדוידוביץ' השתתף בחיבורו. לפי המסמך, חיסון הפלסטינים נחוץ לשם "השגה של חסינות קהילה ברמה כוללת". לדברי גולדשטיין, ישראל כבר עשתה צעדים בכיוון הזה. "היא סיפקה ציוד, הדרכות, ואפילו העבירה כמות מוגבלת של חיסונים. לא מספיק, פחות ממה שציפינו, אבל היו דברים שישראל עשתה".

אפשרות של אי

נחזור למדינות האי האמיתיות, אלה שמוקפות בים מכל העברים. ההנחה בשיח על הקורונה היא שמדינות כאלה התגוננו היטב מהתפשטות המגפה משום שהן אטומות יותר לעולם. אבל האם ההנחה הזאת מחזיקה מים?

פנינו ללשכות המרכזיות לסטטיסטיקה של ניו זילנד, אוסטרליה וקפריסין, ובתור קבוצת ביקורת גם לקנדה בעלת הגבול היבשתי הארוך. במדינות אי, החלופה לנמלי התעופה היא נמלי הים. אבל זו לא חלופה פופולרית במיוחד: באוסטרליה שלפני הקורונה, הם שימשו פחות מאחוז מהנכנסים למדינה. 2020 העלתה את שיעור הכניסות מהים למספר המרשים 1.4%. בקפריסין המספרים דומים, ובניו זילנד אפילו לא טורחים לספור את הנכנסים מהים. בקנדה היבשתית, 34% מהכניסות למדינה נעשות דרך היבשה, מארצות הברית. ב-2020 חלקן ירד ל-27%.

ומה בישראל? אם נסתכל בנתונים ל-2020 כולה, 15% מהכניסות למדינה נעשו במעברים היבשתיים, בדומה לשנים קודמות. המספרים ירדו, אבל לא יותר מאשר בנמלי התעופה. אלא שהנתון הזה מתעתע. כשמתמקדים בחודשים שאחרי פרוץ המגפה התמונה משתנה מקצה לקצה. בין יוני לדצמבר, שיעור הנכנסים דרך היבשה היה רק 1.3% - עשירית ממה שהיה בתקופה המקבילה ב-2019.

המסקנה היא שאם נתעלם מכניסות מהרשות הפלסטינית, ישראל אכן נעשתה קצת דומה לאי: כמו ניו זילנד, היא נשענה בעיקר על תעבורה במטוסים. אבל האם ההצלחה של ניו זילנד בהתמודדות עם הקורונה נבעה מהפחתה במספר הנכנסים למדינה? לא בטוח.

המספר הכולל של כניסות לישראל ב-2020 היה כחמישית מהממוצע בשנים 2019-2018. הנתון המקביל באי קפריסין היה קצת יותר מחמישית (לא כולל הסתננות מקפריסין הטורקית); באוסטרליה כ-23%; בניו זילנד יותר מ-25%. האיים לא סגרו את עצמם יותר מאיתנו. ייתכן שיש במספרים האלה הטיות מסוימות, כי הם כוללים את החודשים שקדמו למגפה, ויש הבדלים בזמינות הנתונים בכל מדינה, אבל ברור שישראל לא הייתה פרוצה לעולם הרבה יותר ממדינות האי.