חשיפה: דורנר מינתה נאמנים להקדש בכוונה לקבל ממנו תרומה למכון שהקימה

באמצע דצמבר 2020, בתחילתה של אסיפה רוויות אמוציות של מועצת העיתונות, שבה אמורות היו להתקבל הכרעות לגבי האופן שבו תתנהל המועצה בעתיד, ביקשה נשיאת המועצה, השופטת בדימוס דליה דורנר את רשות הדיבור, והודיעה כי בכוונתה להקים מכון לתקשורת שתפקידיו יהיו "לטפל בחינוך של ילדים, ולהיכנס לבתי ספר כדי לעודד אוריינות עיתונאית". הגילוי הנאות שביצעה, נעשה כמעט בעל-כורחה, לאחר שגורמים במועצה, שחלקם כבר היו בסוד הדברים, הבהירו כי לה כי אם לא תחשוף זאת בעצמה, הם יעשו זאת הם עבורה. הודעתה של דורנר עוררה סערה בקרב חברי מועצה שחלקם סברו כי בין המכון החדש לבין מועצת העיתונות ישנו ניגוד אינטרסים מובנה. אך דורנר דחתה את הטענות והבהירה כי המטרות של שני הגופים שונות, המכון החדש בשלבים ראשונים וכלל לא ידוע עדיין מהיכן יגיע המימון הכספי.

פרסים לעיתונאים ולא למכון

יום לאחר הישיבה כבר חשפנו בגלובס כי דורנר לא דייקה בדבריה: המכון כבר היה באותה עת בשלבי הקמה מתקדמים, הכסף שצפוי לממן אותו כבר היה ידוע - מכספי הקדש של כ-10 מיליון שקל, ודורנר כבר אפילו הודיעה למי שהיה בסוד הדברים על בחירתו של מועמד שצפוי להתמנות למנכ"ל: העיתונאי גולן יוכפז. אלא שאפילו אז, כשכבר נראה היה שדורנר הרחיקה לכת עוד לא היה ברור עד כמה, ועל חשבון מי.

ממסמכים שנחשפו במסגרת תביעה שמנהלים עו"ד מורן סבוראי, שמייצגת את ארגון העיתונאים ועו"ד אלעד מן, שמייצג את חברי המועצה יובל יועז, אלירן חיאט ויאסר עוקבי, בה מתבקש בית המשפט לבטל את החלטות אותה ישיבה, מתגלות עובדות שמעצימות מאוד את סימני השאלה בנוגע לתקינות התנהלותה של דורנר. דורנר, כך ברור כעת, ידעה על כספי ההקדש עוד בשלהי 2018, העבירה אותם לניהולם של גורמים מאנשי שלומה (שהחלטותיהם אפשרו בין היתר את הקמת המכון החדש) - וכל זאת בעת שאת עצם היכולת להשפיע על גורל הכסף היא מקבלת בגלל כובעה כנשיאת מועצת העיתונות.

מהמסמכים עולה בבירור שכספי ההקדש לא הועברו לסמכותה של דורנר באופן אישי אלא "לנשיא מועצת העיתונות". כפי שחשפנו בגלובס, הכסף להקדש הגיע מ-10 מיליון שקל שהתקבלו תמורת מכירת דירה בברלין של בני משפחת קלצל. בצוואה שהותירו נקבע כי הכסף אמור לשמש למטרה אחת: חלוקת שני פרסים שנתיים לעיתונאי ישראלי שכתב מאמר עבור כלי תקשורת מקומי. אחד פוליטי, ואחד לא פוליטי. בצוואה אין זכר לרעיונות כמו הקמת מכון או עמותה.

כדי להחליט איך ולמי יחולק הכסף בקשו בני הזוג למנות שתי נאמנות (שמן שמור במערכת). אולם השניים הביאו בחשבון כי קיימת אפשרות שאחת מהן או שתיהן לא תרצנה לקחת על עצמן את התפקיד, ולכן נכתב כי אם מי מהן לא תוכל או לא תהיה מעוניינת לשמש כנאמן, היא תוחלף בנאמן אחר שימונה על-ידי נשיא מועצת העיתונות בישראל. מהאופן שבו מנוסחת הצוואה לא ניתן להתבלבל ולחשוב שדורנר מקבלת את התפקיד באופן אישי מתוקף תפקידה כנשיאת מועצת העיתונות - שמה לא רק שלא מוזכר בצוואה, גם התפקיד לא מוגדר באופן שניתן לחשוב בו שהכותב התייחס אליה באופן אישי אפילו בעקיפין, כי ההתייחסות לנושא התפקיד הוא בלשון זכר ולא בלשון נקבה. כלומר, מי שכתב את הצוואה קישר בין התפקיד של כל אדם שעומד בראש מועצת העיתונות, לכסף ולפרסים.

עד כמה אחורה הולכת המעורבות של דורנר בהקדש, אפשר ללמוד מהפרטים הבאים: במרץ 2019, הרבה לפני הישיבה הסוערת במועצת העיתונות, הודיע משרד עורכי הדין המופקד על העיזבון לבית המשפט, כי הנאמנות אשר מונו על-פי הצוואה ביקשו שלא לשמש כנאמנות, ולכן מונו על-ידי נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר נאמנים אחרים.

באפריל 2019 מאשרת דורנר בתצהיר משלה, כי מינתה שני נאמנים לקרן ע"ש חצקל צבי קלצל: מרדכי רוזנבלום וליאב מנחם. רוזנבלום הוא כידוע מנכ"ל מועצת העיתונות, יד-ימינה ועושה דברה של דורנר, וליאב מנחם הוא עורך הדין של העיזבון. כידוע, בסופו של דבר הכסף לא מגיע למועצת העיתונות כדי שפרסים לעיתונאים יחולקו באמצעותה אלא דווקא למכון החדש שמקימה בסודיות דורנר. נזכיר, כי דורנר שהקדנציה הנוכחית שלה היא החמישית בתפקיד הנשיאה, כבר נתקלת באותה תקופה באופוזיציה חזקה שמבקשת "לנער" את הארגון, לאמץ אסטרטגיה עדכנית, ולגייס לצורך זה מנכ"ל בתשלום. דורנר מצידה מפקידה בסופו של דבר את גיבוש התוכניות לשינוי בידי ועדה, אך ברור שהשליטה המוחלטת שהייתה לה בעבר הולכת ומתערערת.

עיגון כוח ושליטה

כאמור, במשך כשנתיים מקפידים דורנר ואנשיה שלא לספר דבר על ההקדש ומטרותיו, אך פועלים להקמת עמותה שתפעיל את המכון. דורנר מבקשת לעצמה כוח רב שיעוגן בתוך מבנה העמותה עצמו: המסמכים מלמדים כי העמותה נרשמה ברשם העמותות רק לקראת סוף ינואר 2021 לאחר שני ניסיונות הרשמה שלא צלחו בגלל התקנון שהציגה. הבעיות שנמצאו בתקנון היו בין היתר אותן עמדות כוח ושליטה - למשל הניסיון שדורנר תהיה היחידה שממנה את חברי הוועד המנהל. ניסיונות אלו נבלמו על-ידי רשם העמותות שהבהיר שזה בלתי אפשרי.

הרעש התקשורתי שעורר גילוי הקמת המכון, והמהלכים האתיים והמשפטיים שהחלו חלק מחברי המועצה לנהל מול דורנר עשו את שלהם, וזמן קצר לאחר הישיבה המפורסמת הודיעה דורנר על פרישתה מהתפקיד. זמן קצר לאחר מכן פרש יד-ימינה המכ"ל מוטי רוזנבלום. אבל לא מן הנמנע שידיה הארוכות של דורנר ימשיכו לבחוש גם לאחר פרישתה: השבוע הודיע שוקן - שפרט ל"ישראל היום", הוא נותר המו"ל היחיד מבין כלי התקשורת הגדולים שעדיין חבר במועצת העיתונות - על המועמדים החדשים שלו לעמוד בראש המועצה: השופט חנן מלצר, המכהן כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שיפרוש מתפקידו כשופט באפריל השנה ונתן הסכמה עקרונית להציג את שמו כמועמד, ואת פרופ' מוחמד ותד לתפקיד סגן הנשיא. ותד נחשב תלמידה של השופטת בדימוס דורנר ומקורב אליה מאוד. בישיבה האחרונה שבה נדרשה דורנר לשאלות על תקינות התנהלותה, הגן עליה ותד בחירוף נפש, ולא בפעם הראשונה.

מדינה זילבר ועד חנן מלצר: גם למערכת המשפט יש דלת מסתובבת

השבוע הודיע עמוס שוקן לחברי מועצת העיתונות על נכונותו של השופט חנן מלצר להציג מועמדות לתפקיד נשיא מועצת העיתונות. מלצר הוא שופט עתיר זכויות, אולם עצם מועמדותו לתפקיד חדש, ואפילו הוא תפקיד בעמותה, בעודו שופט מכהן מעלה תהיות. האם אפשרי שדמות ציבורית מכינה לעצמה את התפקיד ליום שאחרי בעודה מכהנת בתפקידה הנוכחי? מה יקרה אם בתקופה הזאת יידרש כבוד השופט לדון בנושא הקשור לעיתונאים? לחופש העיתונות או לעיתון "הארץ"?

 חנן מלצר / צילום: שלומי יוסף, גלובס

נזכיר כי רק אתמול נודע כי עו"ד דינה זילבר, עד לאחרונה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, תקבל תוכנית חדשה בגלי צה"ל,  גוף שנדרשה לפסוק לחוות לגביו עמדה מקצועית בתפקידה הקודם. השופט מלצר והפרקליטה זילבר הם משפטנים מהשורה הראשונה, ויש להניח כי הם מגיעים לתפקידים החדשים הללו בידיים נקיות ומתוך רצון טוב. אבל כשם שקשה לקבל "נער אוצר" שמהיום למחר עובר לנהל חברה מסחרית גדולה עליה פיקח עד לפני רגע, או עיתונאי שהופך דובר או מנהל בגוף אותו סיקר, כך גם הכרזה על מועמדות של שופט או תוכנית למשפטנית ללא תקופת צינון מעוררים תחושת אי נוחות. כי צדק צריך להיראות ולא רק להיעשות - וזה נכון שבעתיים כשמדובר באנשים שיוצאים ממערכות שהניקיון והאתיקה הם הבסיס לאמון שהציבור רוכש להם. זה נכון לעיתונאים ונכון למשפטנים.

מהשופט חנן מלצר נמסר בתגובה: "אכן היתה פנייה של השופטת בדימוס דורנר בנושא אל המשנה לנשיאה השופט חנן מלצר. המשנה הבהיר כי לא יעמוד לבחירה לפני מועד פרישתו הצפוי ב-12.4.21. לאחר תאריך זה, אם ייבחר, לא ייכנס המשנה לתפקיד לפני שיחלפו שלושת חודשי הכתיבה שלאחר פרישתו.

"בפני המשנה לא תלויים ועומדים תיקים הנוגעים לעיתונות והוא אינו צפוי לקבל תיקים נוספים עד מועד פרישתו, כמקובל לגבי שופטים הנמצאים לפני פרישה".

מהשופטת בדימוס דורנר נמסר בתגובה: "השופטת דורנר דוחה מכל וכל את הטענות על העדר שקיפות ופעולה בניגוד עניינים. דורנר קיבלה פנייה ממנהל העיזבון למנות נאמנים להקדש, וכך אכן עשתה. ההקדש הוא חלק מעיזבונה של בתו של יחזקאל צבי קלצל ז"ל, שלפי צוואתה יש להקדיש את פירותיו (הריבית על הקרן) לזכר אביה על-ידי הענקת פרסים. מועצת העיתונות, לנוכח הרכבה ואופיה הייחודיים, אינה יכולה להקדיש את פעילותה לזכרו של אדם מסוים בשל תרומה. ממילא פירות ההקדש אינם רלבנטיים למועצה. הנאמנים שמחו להצעתה של דורנר להקמת מכון על שמו של קלצל שבין היתר יוכל לממש את מטרות ההקדש. עם זאת, נאמני ההקדש, שאחד מהם יוחלף בקרוב, טרם קיבלו החלטות בדבר הייעוד של פירות הקרן, שעדיין אינם זמינים וההערכה היא כי ניתן יהיה להקצותם בעוד כשנתיים. מדובר בפירות בלבד (הריבית השנתית על סכום ההקדש), והנאמנים יוכלו להחליט מעת לעת על הקצאתם. יתר על כן, המטרה העיקרית של המכון - חינוך לאוריינות תקשורתית - חורגת ממטרות ההקדש. לכן, לפי שעה השופטת מממנת מכיסה את פעילות המכון, עד לגיוס תרומות. השופטת דורנר לא שמרה בסוד את התוכניות להקמת המכון, שנועד להשלים את פעילות המועצה, ושיתפה בהן חברים רבים". 

גילוי מלא: ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר חיברה את הקוד האתי של גלובס. עיתון הארץ וגלובס הם מתחרים. אלונה בר און מו"ל גלובס, הודיעה לאחרונה על פרישה ממועצת העיתונות בעקבות "התנהלות לא תקינה ולא סבירה" ואי־נכונות לקיים דיון ענייני בנושא הבעיות הבוערות של המקצוע, ובמיוחד בנושא האמון בעיתונות.