יום האישה 2021: האם אנחנו מתחילות לראות את האור בקצה המנהרה?

הקורונה לא עשתה לנו חיים קלים, אבל היא בהחלט מלמדת אותנו כמה דברים חשובים

למידה מהבית / צילום: שאטרסטוק
למידה מהבית / צילום: שאטרסטוק

פורים 2021, חצות. בדיוק סיימתי לתפור תחפושת פרפר לילדה, אחרי כמה פגישות זום בעבודה, ועכשיו סוף סוף יש לי קצת זמן לעצמי, אז ברור שאנצל אותו כדי להתעסק בפלאפון. נתקלת בכתבה על תעסוקת נשים בקורונה ונשאבת לתוך חור שחור של חדשות רעות. באמת שציפיתי למצוא איזושהי זווית חיובית או משהו מעודד על המצב. התחלתי לחפש, קראתי מאמרים, בדקתי סטטיסטיקות, לא מצאתי שום דבר טוב.

הנה רק כמה מהמספרים המדאיגים שמצאתי: לפי נתוני שירות התעסוקה, 68.5% מהמובטלים בסגר השלישי הן מובטלות. בדוח של הכלכלן הראשי באוצר מ-2019 נמצא שאפילו בהייטק נשים מרוויחות 16% פחות מהגברים, כעשר שנים אחרי הכניסה לתעשייה. וזה עוד לפני מה שהדוח הגדיר כ"קנס אימהות", שהוא כמובן הירידה בשכרה של אישה עם כל ילד שהיא מביאה לעולם. קנס כה גדול שבילד השני פער השכר מול אישה מקבילה ללא ילדים מגיע ל-15%. תופעה, שכמובן, לא מתרחשת אצל גברים. הקנס הזה מתחבר טוב גם עם "פרדוקס השנים הקשות" - השנים הכי חשובות בקריירה הן גם השנים שבהם בונים ומרחיבים את התא המשפחתי.

לפי סקר של תאגיד הייעוץ מקינזי וארגון Lean In של שריל סנדברג בצפון אמריקה, 23% מהעובדות עם ילדים עד גיל 10 חושבות על עזיבת שוק העבודה, לעומת 13% מהעובדים עם ילדים. הם מצאו גם שמספר המנהלות הבכירות ששוקלות לצמצם או לעזוב את המשרה שלהן גדול פי 1.5 ממספר המנהלים הבכירים. וכן כי מעל חצי מהבכירות מעידות על תשישות, לעומת 41% מהבכירים.

בכנות, הנתונים האלה הפתיעו אותי, לא רציתי עוד מאמר מדכא אלא למצוא נקודת אור, אופטימית שכמוני. ציפיתי שהקורונה תביא איתה שינויים חיוביים. עבודה מהבית אינטואיטיבית מרגישה גמישה ומאפשרת הרבה יותר, לא? אז זהו, שממש לא. כי מסתבר שהבעיה לאו דווקא מתחילה אצל המעסיקים, אלא בבתים של כולנו.

מראש, נשים עובדות יותר במשרות חלקיות או במקצועות בהם השכר נמוך והאופק לקידום קצר יותר. ולכן, ברגע שהילדים נאלצו להישאר בבית זו כביכול החלטה כלכלית הגיונית שנשים שמרוויחות פחות מבעליהן יהיו מי שיטפלו בהם, ויעכבו את הקריירה שלהן אף יותר. העניין הוא שהפער הזה בכמות השעות שגברים ונשים מקדישים לבית ולילדים נשמר גם במשפחות בהן ההורים משתכרים באופן שווה ואפילו כשהאישה מרוויחה יותר.

ובכל זאת נקודת אור, אז מה ניתן לעשות?

אני מאמינה גדולה ביכולת שלנו לשלוט בגורלנו, וזה מתחיל קודם כל בעצמנו - אם תתחילי להאמין שאין תקרת זכוכית, לא תצטרכי לשבור שום דבר, אלא רק לרצות להתקדם למעלה. האם יהיו דברים מסוימים שתאלצי לוותר עליהם? כנראה שכן. אבל חשוב שנבין שקצת כמו במשכנתא או בסטארטאפ, אנחנו משקיעות עכשיו בעבודה, ומוותרות על דברים אחרים לטובת עתידנו המקצועי והחירות הכלכלית שלנו. למשל, אני למדתי שהבית לא חייב להיות מצוחצח כל הזמן.

זה ממשיך בביתנו ובמעגל התמיכה שלנו - מותר וצריך לבקש עזרה ושוויון בין בני הזוג. אין בזה בושה. להפך, אין דבר יותר מעורר כבוד מאישה אמביציוזית שיודעת מה היא רוצה וצריכה.

שלישית, אם אתן רוצות להתקדם בקריירה - תבלטו. תגידו כן לפרויקטים ולהזדמנויות. גם אם את מרגישה שהמיכל מלא. ברוב המקרים, יש לנו הרבה יותר כח ממה שאנחנו יודעות ועם קצת התגמשות ויצירתיות אפשר לגרום כמעט לכל לו"ז לעבוד.

לשמחתנו, המעסיקים פתוחים היום יותר מתמיד לגמישות (בין אם ממקום אמיתי ובין אם משיקולי נראות כלפי חוץ). כמנהלת בהייטק, בארגון בו צוות הפיתוח מורכב מנשים ומגברים, מחצית מהבורד הן נשים, וכשהקורונה התחילה, נתנו לכל עובדת ועובד את החופש לעבוד מהבית או מהמשרד. אחד המפתחים אפילו לקח על עצמו פרויקטים מול ארצות הברית כדי לעבוד בערבים ולבלות את שעות היום עם הילדים כשאישתו עובדת.

אסיים דווקא בטיפ למעסיקים. בחברה שלנו, לכל העובדות והעובדים - עד למנהלות והמנהלים הבכירים - יש חלונות זמן חסומים ביומן תחת "me time" ו-"kids time". זה גם מייצר עבורנו סביבת עבודה נעימה ומכילה יותר וגם, עבור הנשים בחברה, לראות גם את ההנהלה הבכירה סוגרים זמן ביומן לבילוי עם הילדים שלהם מפחית בצורה משמעותית את תחושת האשמה שאנחנו חוות כשאנחנו מפנות זמן במהלך היום לילדים שלנו. כי אם המנכ"ל העסוק שלנו יכול לפנות לפחות ערב אחד בשבוע בו הוא מקדיש את מלוא תשומת הלב לבנות שלו, כל אחת ואחד מחברי הצוות שלנו יכולים גם למצוא את הזמן לעשות זאת.

הכותבת היא Head of Growth בחברת eko