כשדגלי פלסטין מונפים באום אל פחם, האם זה מאיים עלינו?

מסעו הדרמטי של האפיפיור לעיראק מזכיר לנו לא רק מה שונה המזרח התיכון ממה שהיה במאה השביעית, כאשר הנצרות משלה בכל המרחב, אלא אפילו ממה שהיה באמצע המאה ה-20. בשביל מיליוני נוצרים בין החידקל לנילוס, בין הים השחור לאוקיאנוס ההודי, האזור הזה הוא הגדרה מילונית של ארץ-אוכלת-יושביה.

הנוצרים של המזרח התיכון לא הגיעו אליו על גבם של פולשים אירופים אלא לכל היותר במקצת. הם היו צאצאיהם הישירים של התושבים המקוריים, עד כמה שאפשר בכלל לתארך את מקוריותם של המקוריים.

ב-1947, בערך 15% של תושבי ארץ ישראל היו נוצרים, ברובם הגדול ערבים. לאחר שיפו התרוקנה כמעט מכל תושביה, בתחילת 1948, חלקם של הנוצרים בין אחרוני היפואים עמד על 44%.

בכנסת הראשונה ישבו שלושה ערבים, שניים מהם נוצרים. אחד הנוצרים ההם, אמין ג'רג'ורה, הוזמן לשאת את אחד משני הנאומים היחידים במעמד פתיחתה של הכנסת (או בעצם של האספה המכוננת, שהכריזה על עצמה "כנסת"). את הנאום השני באותו היום נשא הנשיא חיים ויצמן.

"אין ספק שאם הבחירות הראשונות הוצגו כרגע דמוקרטי המבוסס על רעיון 'מדינת כל תושביה', הרי מושב הפתיחה של הכנסת הראשונה, שבו נאם חבר כנסת ערבי בערבית כשהוא חובש תרבוש טורקי, הוא תמונה של דמוקרטיה רב תרבותית בשיאה", כותב המשפטן ופעיל זכויות האדם חסן ג'בארין.

קומוניסטים לא התפנקו

מעניין אם גם לא מפתיע, שעד 1974, המפלגה הקומוניסטית (מק"י/רק"ח) לא שלחה לכנסת אלא ערבים נוצרים, והוסיפה לשלוח בגלגוליה הבאים. אחד מהם היה תוופיק טובי, אשר כיהן בכנסת כמעט יותר מכל אדם אחר, 41 שנה. ב-1949 הוא הרים את ידו לטובת חוק השבות. זה היה עניינה של המשמעת הקומוניסטית. סטאלין תמך בהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, וגם אם היא נתקעה בגרונו של טובי, קומוניסטים בימים ההם לא נהגו להתפנק, אלא עשו את המוטל עליהם. אם המוטל היה להישבע אמונים למדינה הציונית, הם נשבעו. ואף כי במרוצת השנים מספר ניכר של ישראלים ראו ברק"ח "בוגדים" ו"סוכני מוסקבה", אפשר לטעון שהיא, באחד מגלגוליה, הניחה את היסוד לאמות מידה של נאמנות אזרחית בסיסית בין הערבים.

אינני טוען כאן כמובן שנאמנות כזאת היא תוצאה של רקע דתי. נוצריותם של הראשונים אינה הסיבה להתנהגותם. הנסיבות הן הסיבה. בדיוק 50 שנה לאחר הכנסת הראשונה, עזמי בשארה הנוצרי פילג את רק"ח-חד"ש, והתחיל את דרכו הארוכה אל בגידה ואל בריחה.

בשארה, אם אינני טועה, היה חבר הכנסת הראשון שהשתמט מן הזיהוי "ישראלי", אף כי נשבע אמונים למדינה הישראלית. הוא נהג לתאר את עצמו כ"פלסטיני החבר בכנסת הישראלית". הוא ידע מה שהוא עושה. בסמנטיקה תעשה לך מלחמה.

לא לפחד מן הדגל

בשבוע שעבר, בהפגנה הגדולה נגד אלימות ונגד אדישות באום אל פחם, המפגינים הניפו דגלים פלסטיניים. אני יודע את זה כי ראיתי את הצילומים באתרי רשת ישראליים. אף אחד מן האתרים, לפחות ביום הפרסום, לא ראה צורך לציין את העניין הלא-טבעי הזה, או את העובדה שחברי כנסת מן השמאל הציוני לא נתקפו דרגה כלשהי של אי-נוחות. כשלעצמה, הסובלנות הזו היא עניין טוב. למה לריב כשאין צורך לריב. אבל איזו דרך ארוכה עברה שאלת הנאמנות מאז נאומו של חבר הכנסת ג'רג'ורה ומאז הבעות הפטריוטיות של חבר הכנסת טובי. באוסף התצלומים הלאומי אפשר למצוא כמה צילומים של מר ג'רג'ורה משנות ה-50, כאשר היה ראש העיר של נצרת. הוא נראה בהם נושא נאום חגיגי לכבוד יום העצמאות של ישראל, על רקע דגל כחול לבן גדול. מר ג'רג'ורה לא היה ציוני, ולא היסס לבקר את ישראל. הוא נאם בכנסת לטובת מתן זכות השיבה לפליטים הפלסטיניים. אבל הדגל הציוני לא הפחיד אותו.

מה משמעות הדגל הפלסטיני בהפגנה שמשתתפיה תובעים את זכויותיהם האזרחיות? אולי זה רק אקט של מחאה נגד אדישות והתרשלות. ואולי לא רק.

אם אנשים רוצים להניף דגל זר, שיניפו, לפי דעתי. לא אסון. עד אוסלו, ממשלות ישראל הפלילו את הצגת סמליה של התנועה הלאומית הפלסטינית. אני נזכר בהפגנה של "שלום עכשיו" בחזית מוזיאון תל אביב לפני איזה 40 שנה. שניים-שלושה נערים הניפו דגל ישראלי לצד דגל פלסטיני, וקראו "שתי מדינות לשני עמים". אחד ממארגני ההפגנה, שאני זוכר היטב את שמו, איים להזעיק את המשטרה, ואולי אפילו הזעיק. הוא לא האמין כנראה בערכה המוסרי של התנגדות לא אלימה לחוקי דיכוי.

אבל יש הבדל כלשהו, אם אינני טועה, בין שימוש בדגל זר לטובת פיוס ודו-קיום לבין שימוש בדגל הזה כדי להעמיד בספק, לפחות במשתמע, את הממשלה הלגיטימית. ממה נפשך, לממשלה כושלת אפשר להתנגד; אבל שלילת הלגיטימיות שלה מקרבת את השוללים אל מחוזות מסוכנים. אגב, מוסלמים הודיים לא יעלו על דעתם להניף דגלים פקיסטניים במהלך הפגנה נגד דיכוי ושלילת זכויות בידי הרוב ההינדואי (בעיות חמורות כשלעצמן בהודו). הם חורקים שיניים, אבל מבינים אילו קווים מוטב להימנע מלחצות. אולי אין זו דוגמה כל-כך רעה.

שאלת התנהגותו של מיעוט לאומי במדינת לאום-לא-לו אינה צריכה לאיים על זכויותיו הקבוצתיות או הפרטיות של המיעוט. דיירי 2021 אינם מוכרחים לאמץ את תשובותיהם של דיירי 1949. אבל נדמה לי שעניינם ייצא נשכר מהתחשבות בתשובות ההן. משמעת וזהירות במאבק צודק אינן ביטוי של חולשה.