בעקבות הטענות נגד יהודה משי זהב: ללמוד את הלקח ולהרחיב את חובת הדיווח בעבירות מין ואלימות

קטי ג'נובזה נרצחה בניו יורק בשנת 1964, בפתח ביתה. הרצח יכול היה לעבור תוך התעלמות ציבורית, כמקרי רצח רבים אחרים, אלמלא כתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" שבועיים לאחר מכן, בה תואר כיצד 38 משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה. עם הזמן עלו שאלות לגבי דיוקו של דיווח זה, אבל הרצח של קטי ג'נובזה הפך לשם נרדף לפאסיביות של הצופה מהצד, גם אם הוא צופה במעשים מחרידים.

בעולם המשפט, זו הייתה תחילתו של הוויכוח בדבר הטלת חובות דיווח על אזרחים הערים לפשעים של אחרים. לטענתי, הגיעה העת להכיר בחוק הישראלי גם במעגלים הרחבים יותר של הפגיעה הפלילית. מעגלי השתיקה הם שמאפשרים את מעשיו של הפוגעים, שוב ושוב ושוב, אולם בנקודה זו המשפט דומם ואינו מגן על הנפגעים.

אי-אפשר שלא לחשוב על צופים מהצד אלה בהקשר של פרשיות עבירות מין הנחשפות בתקשורת, חדשות לבקרים, האחרונה שבהן פרשת התקיפות המיניות שביצע לכאורה יהודה משי זהב בשורה ארוכה של נפגעים, בגילאים שונים, ממגדרים שונים ולאורך שנים ארוכות וממושכות.

מבחינתי, כנאבקת על זכויותיהם של נפגעי עבירות, לרבות הזכות שלא להיפגע, על המשפט להכיר גם ב"פוגעים משניים" - בדיוק כפי שאנו מכירים כיום ב"נפגעים משניים" - ולהטיל גם עליהם אחריות מקום בו הם שותקים.

שלל התגובות בהן נכתב או נאמר היום "ברור, כולם ידעו", או "זו ממש לא הייתה הפתעה", מראה עד כמה נכונים המחקרים הפסיכולוגיים שהראו את "אפקט הצופה מהצד" ואת "אפקט דילול האחריות". במילים אחרות: ככל שקהל הצופים והיודעים גדול יותר - כך נוטה האדם הפרטי להסיר מעצמו אחריות ולא לעשות דבר. אבל השתיקה אינה ניטרלית. במיוחד במקרי התעללות ופגיעה נמשכות, בשתיקה יש משום שיתוף-פעולה עם מעשיו של הפוגע.

עם חוסר לקיחת אחריות זה, המשפט יכול לנסות להתמודד בדרך הטלת חובות דיווח. כיום החוק בנושא מוגבל מאוד. חובת הדיווח לרשויות מצטמצמת כמעט אך ורק למקרים בהם מדובר בחשד או במידע על פגיעה חמורה שבוצעה לאחרונה בקטין או בחסר ישע, בידי האחראי עליו או בידי בן משפחה עד לגיל 18. חובה נוספת חלה כאשר אדם יודע שאחר זומם לעשות מעשה פשע.

מאז נכנס חוק זה לתוקף, בשנת 1989, אנו יודעים שרבים ממשיכים לשתוק, אבל אלה הממלאים את חובתם מצילים קטינים וחסרי ישע רבים. הטלת חובת הדיווח על אנשי מקצוע (דוגמת גננות, רופאות, עובדות סוציאליות) במיוחד הובילה לחשיפת פגיעות רבות וקשות.

יש להרחיב את חובת הדיווח לנפגעים נוספים, לא רק ילדים, ולנסיבות פגיעה נוספות. החובה צריכה להיות מוגברת על אנשים בעמדת סמכות, דוגמת רבנים או מנהלי מוסדות השכלה.

ברור שבקריאה להרחיב את חובת הדיווח יש צורך לדרג בין ערכים שונים: בין ערכי הפרטיות וחירות הפרט (כולל חירותו של הפרט שלא לעזור לאחרים ולא לנקוף אצבע כאשר הם סובלים) - לבין הערך של מניעת פגיעות עתידיות, הגנה על נפגעים עכשוויי, ועשיית צדק עם הפוגע על מעשי עבר. מבחינתי, מחיר הליברליזם הוא בחשיפת החלשים ביותר בחברה לפגיעה נוספת, ואסור שכך יהיה.

חובת הדיווח הקיימת נחקקה רק לאחר מותה של מורן בת החמש. ילדה טבריינית שדודה התעלל בה. בשבילה החוק הגיע מאוחר מדי. ייתכן כי הנפגעים המעזים היום להיחשף ולדבר על הפגיעה שחוו, ימצאו טיפה של נחמה אם סבלם יוביל לתיקון החוק באופן שיגן על נפגעים פוטנציאליים עתידיים.

נכון, בקהילות סגורות כנראה שימשיכו לדווח במספרים נמוכים יותר, והטבע האנושי כנראה יוביל לכך שתמיד נבנה על כך שאדם אחר ידווח, אבל כל ילד, ילדה או אישה שיינצלו בעקבות מילוי חובת דיווח זו, הם עולם שלם השווה הצלה.

הכותבת היא מומחית לנפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו

*** חזקת החפות: יודגש כי יהודה משי זהב לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.