NFT | פיצ'ר

תוך פחות משעה מכרנו שתי יצירות ב-NFT. כך עשינו את זה

ראינו שכולם מסביבנו מתעשרים מ־NFT, אז החלטנו שאנחנו רוצים גם • מתי מריאנסקי הצליח למכור שתי יצירות תוך שעה ב־130 דולר, וכעת הוא משוכנע שמדובר בטכנולוגיה שעומדת לשנות את כל מה שידענו על זכויות יוצרים ובעלות • או שזו רק בועה שתחלוף בקרוב, מוקדם לומר

יצירה של הכותב מתי מריאנסקי / צילום: מתי מריאנסקי
יצירה של הכותב מתי מריאנסקי / צילום: מתי מריאנסקי

לפני שנה וחצי בערך, אולי קצת יותר, בטוויטר שלי החלו להופיע מילים שלא הכרתי. מונחים כמו NFT ו-Mint. ניסיתי לחקור קצת ומיד הבנתי שזו שטות כלשהי שקשורה ב"בלוקצ'יין" ובמטבעות קריפטו, הפעם עם תוספת חדשה: אומנות. יצירות האומנות שצורפו היו דיגיטליות. לולאות אנימציה משעשעות או תמונות של פרקטלים (צורות גיאומטריות מסוימות). איורים שיכולים להיות קעקועים על ישבנו של פלוני.

והבלוקצ'יין? נו, כבר שנים שאני מתעלם מכל העסק התמוה הזה. גם כשפגשתי מיליונר בשר ודם שעשה את כל כספו מקנייה ומכירה מוצלחות במיוחד של ביטקוין, לא היה לי ספק שכל העסק הזה הוא תרמית פירמידה שתקרוס ברעש קל שנייה אחרי שארכוש את הביטקוין הראשון שלי.

אמנות בבלוקצ'יין / צילום: צילום מסך
 אמנות בבלוקצ'יין / צילום: צילום מסך

אבל ה NFT's האלה היו די עקשנים. בהתחלה בטפטוף קל, אחר כך בקילוח ובסוף בשיטפון, יותר ויותר אנשים שאני מכיר (מה זה מכיר? מהטוויטר) החלו מודיעים שהם מעלים עבודות שלהם לבלוקצ'יין הזה. הפועל המדויק הוא Minting, הטבעה. יציקה של מטבע חדש. האומן מטביע את היצירה שלו והיא מקבלת אישור דיגיטלי - נרשמת באיזשהו פנקס עבה - והאישור הזה מוצע למכירה.

הרעיון מופרך אבל ללא ספק מעניין. הרי כל וולטר בנג'מין יודע שאומנים דיגיטליים נמצאים בבעיה. קחו את ואן גוך, שצייר את "ליל כוכבים" רק פעם אחת. לא משנה אם תצלמו או תעתיקו את הציור, העותק שלכם תמיד יהיה זיוף זול וסר טעם. הקנבס עצמו, הדבר האמיתי, יחיד ומיוחד, תלוי בפינה מכובדת במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. מי שרוכש כרטיס זוכה להביט מקרוב במשיכות המכחול הפרועות של המאסטר עצמו שהביט החוצה מבית המשוגעים בפרובאנס אל הלילה הקריר שבחוץ.

ואן גוך של ימינו, אם יש אחד כזה, מצייר אולי בעט דיגיטלי ואייפד. אולי בתוכנת תלת-ממד. העבודה שלו מגיחה אל העולם כקובץ דיגיטלי. שורה ארוכה של מספרים. כל עותק שלה הוא התאום המדויק של קודמו, בלתי ניתן להבדלה מהמקור. העותק שנמכר בדוכן בקניון רננים וזה שנמכר במכירה פומבית בכריסט'יז - דומים בכול. הקליקו על הכפתור הימני של העכבר, ועוד לחיצה על "שמור בשם", וגם לכם יש בבית את הציור. אין דרך להבדיל בין העותק החדש שיצרתם זה עתה ובין זה שיצא תחת ידו של האומן.

כלומר, עד עכשיו לא הייתה דרך. אבל הבלוקצ'יין, באמצעות מתמטיקה ערמומית במיוחד, יכולה להכין חתימה ייחודית בשם האומן שתצביע על עותק אחד של העבודה כדבר האמיתי. הקנבס המקורי מספר 1. נדירות לפי דרישה. העבודה עצמה יכולה להיות אצל אינספור אנשים אחרים. הם יכולים להדפיס אותה, להפוך אותה לרקע לטלפונים ולשולחנות העבודה שלהם, לשלוח אותה לדודים בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, לעשות בה כבשלהם. אבל רק אחד יכול להגיד "שלי היא". ובאמת, שלו היא. מה זה אומר שהיא שלו? טוב, זה עניין שעדיין לא התברר, ובודאי עוד יפרנס דורות של משפטנים. אבל לעת עתה, ממש עכשיו, זה שווה כסף.

טזוס, כמו בזוס

נחזור שנה אחורה. העבודות האלה מתחילות לצוץ בכל מקום, ואני נכנס להציץ באחת. היא נמכרת בשבריר של מטבע בשם אתריום. חישוב קצר מראה שמדובר בסכום ששווה כארבעה דולרים. אני מפהק. הזמן עובר. אני נכנס לעבודה אחרת, דווקא נחמדה. האומן מציע מהדורה מוגבלת של 10 יחידות. 9 כבר נמכרו ב-500 דולר כל אחת. מי קונה את השטויות האלה? עוד ועוד עבודות במאות דולרים, אחת אפילו באלף. אני מתחיל לחשוב שאולי יש פה משהו.

איך עולים על הקרוסלה הזו? אני קורא כמה הסברים סותרים ומעוררי אימה, כל אחד מהם מכיל עשרות שלבים. בכל שלב יכול להגיח איזה האקר מהרשת האפלה - קפוצ'ון שחור והכול - ולשדוד את הכסף שלי. עקומת הלמידה תלולה מדי ואני מוותר.

אבל עוד ועוד אנשים מהטוויטר מעלים עוד ועוד עבודות, חלקן איומות ממש אבל נמכרות באלפי דולרים. מה קורה פה? זה מתחיל ממש להרגיז.

אמנות בבלוקצ'יין. עבודה שנמכרה בשבועות האחרונים / צילום: צילום מסך
 אמנות בבלוקצ'יין. עבודה שנמכרה בשבועות האחרונים / צילום: צילום מסך

בינתיים מתפתחת לה תנועת נגד. מתברר שהחישובים שצריך לערוך כדי להוסיף פיסת אומנות חדשה לשרשרת, או אפילו סתם להעביר אותה מיד ליד, דורשים משאבי מחשוב עצומים. בכל תוספת כזו, אלפי מחשבים בכל העולם נכנסים לפעולה ומתחרים ביניהם בפתרון של חידה מתמטית. המנגנון הזה נועד למנוע זיופים, אבל על הדרך מבזבז המון אנרגיה, בדמות חשמל שכל המחשבים שמשתתפים במשחק צורכים.

ממו אקטן, אומן מוערך, מעלה אתר בשם cryptoart.wtf, שבכל ביקור בו מציג עבודה אקראית מהבלוקצ'יין ומחשב את טביעת הרגל המזהמת שהמערכת הזו פולטת. המספרים מבהילים ממש. ציור אחד שנוסף לשרשרת מביא לפליטות פחמן השוות בערכן לאלה הנגרמות מנסיעה ארוכה במכונית או טיסה של כמה שעות. המספרים האלה מרגיעים אותי. אם מישהו ישאל למה אני לא מוכר NFT's כמו כולם, אוכל להתנשא ולהסביר לו על התחממות כדור הארץ וגם איזה דבר או שניים על אחריות אישית ופריבילגיה.

אבל אז צץ פתאום אתר בשם Hic et Nunc ("כאן ועכשיו" בלטינית, הסביר לי גוגל טרנסלייט) ובו נסחרת אומנות באמצעות מטבע בשם "טזוס". להבדיל מהאתרים האחרים, המשתמשים באתריום הבזבזני, הטזוס עובד בשיטה חדשה המכונה Proof of Stake וזו דורשת משאבים נמוכים בהרבה, ומתאימה גם למצפונו של האומן הרגיש ביותר. אין ברירה. אני פותח גוגל דוק חדש ומתחיל לנהל יומן של כל השלבים. אם אצליח, יהיה לי מתכון שיאפשר לי לחזור על הכול שוב.

השלב הראשון: עליי לרכוש קצת טזוס (מתחרז עם "פזוס" וגם עם "ג'ף בזוס"). אני נרשם באתר בשם Kukai ומקבל מהם ארנק. הארנק הוא בעצם שורה ארוכה של מספרים, כתובת שאליה אפשר לשלוח כסף או להעביר כסף לאחרים. זה כמו ביט, אבל מרגיש הרבה יותר עתידני ומרגש. אני האריסון פורד בבלייד ראנר. מדלג על קערת הראמן שמגיעה עם התפקיד ובמקומה אני מתחיל לחפש בגוגל "איפה קונים טזוס".

הכול נראה חשוד ואני שואל בעצתו של מישהו ידידותי בטוויטר. מתברר שהוא מנהל מיזם לקידום הטזוס העולמי והוא שולח לי שני טזוס (בערך 10 דולרים) במתנה. תודה חבר! אני מציץ בארנק, יש שם רק 1.935 טזוס. כמו בנק רגיל, הרשת בלעה לי עמלה של כמה אגורות. להאריסון זה לא היה קורה. אני ממשיך.

החבר החדש שלי מציע לעבור לארנק אחר, בשם Temple, שהוא מאובטח וקל יותר לשימוש. אני מציית מיד ומעביר את כל הוני מהארנק הישן לחדש. עוד קצת כסף נעלם אבל אני עדיין ברווח בזכות הזר הנדיב. הלאה!

לפני שנה כתבתי אלגוריתם שמפיק ציורי פנים לא רעים במשיכת עיפרון אחת. נראה לי שאין מתאים מזה - דיוקן סינתטי שצויר על-ידי מכונה - כדי להיות עבודת הג'נסיס שלי. ג'נסיס, כלומר בראשית. כך אנו, אומני הקריפטו, מכנים את העבודה הראשונה שהעלינו לשרשרת. וכן, אני כבר מרגיש שחציתי את הגשר. נפרדתי מההמון הנבער, ואני כעת אומן קריפטו. לא אביט לאחור! אני בז לעולם הישן ומאתר במחשב את התיקייה של הפרויקט ההוא, מלאה במאות ציורי פנים, ובוחר לי שלושה אומנותיים במיוחד.

פריבילגיה שלא הייתה לואן גוך

אני חוזר ל Hic et Nunc. כיאה לאתר מחתרתי, אין הוראות וקשה להבין איפה הכניסה ואיפה היציאה. מישהו נחמד שהיה כאן לפניי העלה מדריך ליוטיוב ואני עוקב אחר ההוראות בזהירות. כמה דקות אחר כך - ניצחון! שלוש היצירות שלי נמצאות על הבלוקצ'יין, חתומות כדת וכדין.

אני מסמן את הראשונה למכירה והאתר שואל אותי בכמה כסף ארצה למכור את שכיית החמדה הייחודית שלי. החלטות, החלטות. אם אמכור בזול מדי, בוודאי ארמוז שאני אומן זוטר וחסר חשיבות. אם אבקש יותר מדי, אף אחד לא יקנה (בינינו, אני אומן זוטר וחסר חשיבות).

אחרי התלבטות של כמה מילישניות, אני מחליט ש-15 טזוס (כ-66 דולר) הם המחיר הנכון. אני מוסיף גם 10% עמלה. הנה פריבילגיה שלא הייתה לואן גוך האומלל. היצירות בבלוקצ'יין נסחרות באמצעות חוזים הנאכפים על-ידי המערכת. זה אומר שבכל פעם שמישהו מוכר את היצירה שלי, אני מקבל 10% מהעסקה שנשלחים אוטומטית לארנק שלי. אם אי פעם התמונות שלי יגיעו למחיר של ואן גוך זה יכול להיות נחמד.

רגע האמת: אני לוחץ על הכפתור, והאתר מאשר בלקוניות שהכול סבבה, העבודה התפרסמה. אני מרענן את הדף, והמחיר נעלם. מה קורה פה? הארנק מדווח לי בעליזות שנכנסו 15 טזוס. היצירה הראשונה שלי נמכרה תוך שנייה! הרוכש, ללא שם, רק מספר ארוך של כתובת הארנק שלו, חמד את הפנים הסינתטיות וחטף אותן. אולי יתלה אותן מעל האח.

אני מעלה את השתיים הנוספות, מרענן, אבל הפעם לא קורה כלום. מכריז על העבודות בפייסבוק, ועשר דקות אחר כך נמכרת עבודה נוספת. יש לי כבר 30 טזוס בארנק. עולם חדש מופלא. אני מתרוצץ בבית ושר "תן לי עוד טזוס" (בלחן של "תביא קצת דינרוס" של אתניקס). הילדים מביטים בי באימה, עיניהם פעורות. אני לא מתבלבל, כך נראה ילד שמבין שאבא הוא עכשיו אומן שכבר מכר שתי עבודות. שום דבר לא יישאר כשהיה. אני מרענן את הדף, אין מכירה. אני הולך לתלות כביסה. בדרך אני תוהה, האם גם מרמברנדט דרשו לתלות כביסה?

חוזר למסך. כלום. האתר הארור הזה מחתרתי מדי. כל מה שיש בו זו רשימה כרונולוגית של העבודות האחרונות שעלו לשרשרת. בזמן שתליתי כביסה, נוספו עוד עשרות עבודות (של אומנים פחותי ערך, הרשו לי להבטיח לכם), וזו שלי נדחפה במורד השרשרת ונקברה תחת זרם העבודות החדשות. חזרתי באחת לעולם האומנות הישן. אני לא מפורסם מספיק כדי לספר לקהל הרוכשים שעדיין יש עבודה נוספת למכירה. הגלריה שלי, האתר, מתנהלת עדיין ללא אוצר שיהלל בפני המבקרים את האיכות עוצרת הנשימה של היצירות שלי.

מה יהיה? זה תלוי, וגם הכביסה

שורה תחתונה: רבע שעה, שתיים מתוך שלוש נמכרו, 132 דולר. התוכנית היא כמובן שעולם האומנות ישתנה לבלי הכר. רעיונות מוכרים כמו בעלות, זכויות יוצרים, קניין, יתהפכו על פיהם. אתם איתי? שער הטזוס ילך בדרכו של הביטקוין ויזנק במהרה ל-50 אלף דולר, ו-30 הטזוס שלי יהיו שווים מיליון וחצי דולר. במקביל, אני מצפה שהעולם יכיר באומנות האלגוריתמית שלי כזרם רב חשיבות, ועסקאות היד השנייה בעבודות יניבו תשואה נוספת, 10% מכל מכירה.

לחילופין, ייתכן שכל העסק יתברר כבועה פָרַח, פקעות צבעונים דיגיטליות. בעלי המטבעות ימצאו את עצמם עם סחורה ללא דורש ולא יצליחו להיפטר ממנה, גם לא במחיר אפסי. מלביני הכספים ישמחו שלא השליכו את הפיקאסו שהיה להם ביאכטה, הרי אין תחליף לציור המקורי.

בקיצור, כמו שדונלד טראמפ אמר, "נראה מה יהיה". אני יוצא למרפסת, הכביסה לא תתלה את עצמה.

מתי מריאנסקי הוא מנהל המוצר בחברת Data Science Group, ומייסד קהילת
"עליית המכונות" בפייסבוק