מתי דמוקרטיה מפסיקה להיות דמוקרטיה? לקראת הבחירות, הנה טיפ היסטורי

התווית "הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם" ניתנה להודו בלידתה, ב-1947. אמנם לקח לה זמן לכתוב חוקה ולערוך את הבחירות הראשונות, אבל מגמת פניה הייתה ברורה.
היא לא הייתה דמוקרטיה למופת, ופעם טרגית אחת ממשלתה השעתה את הדמוקרטיה כדי להישאר בשלטון. כאשר חזרה והתירה בחירות, היא הובסה. לתדהמת הכול, היא הודתה בתבוסה מיד. השלטון עבר לידי האופוזיציה.

מאז, השלטון חזר ועבר מיד ליד. שמאל סוציאליסטי וימין דתי-לאומני התחרו על השלטון מאז אמצע שנות ה-90. השמאל נחל שתי תבוסות ניצחות מאז 2014, ולא הצליח אפילו להגיע ל-10% של מושבי הפרלמנט, הנחוצים למעמד של אופוזיציה רשמית. הימין הלאומני התבסס פוליטית. אבל ניצחונות לגיטימיים בבחירות לא הספיקו לימין הזה. הוא התחיל לכרסם את החרויות הדמוקרטיות.

המגמה הזו התחזקה בשבועות האחרונים. היא קשורה בקוביד, ברפורמות חקלאיות שנויות במחלוקת (בארץ שרוב תושביה מתפרנסים מחקלאות) ובחוסר סובלנות כלפי ביקורת.

העולם החיצון התחיל לשים לב. ארגון אמריקאי העוקב אחרי מצב הדמוקרטיה בעולם, Freedom House, הוריד את הודו למקום ה-97, ופיחת אותה: לא עוד "מדינה חופשית", אלא "מדינה חופשית באופן חלקי". אכן, האשטאג מושך קצת פחות מ #WorldLargestDemocracy, שפטריוטים הודיים מתקשטים בו לעת בחירות.
בשבוע שעבר, מכון מחקר שוודי, שפיתח מדד דמוקרטיה משלו, שינה את אפיון משטרה של הודו. לא עוד "דמוקרטיה נבחרת", אלא "אוטוקרטיה נבחרת", זאת אומרת שלטון יחיד. היחיד הוא ראש הממשלה נרנדרה מודי.

בעצם האפיון יש כמובן דבר והיפוכו: גם נבחר וגם אוטוקרט? ובכן, אין זו המצאה שוודית. על הפרדוקס הזה עמד פרופ׳ יעקב טלמון, ההיסטוריון הגדול של אירופה. הוא כתב עוד לפני 70 שנה על "הדמוקרטיה הטוטליטרית", זו הניחנה בתכונות חיצוניות של דמוקרטיה, אבל מונעת השתתפות ציבורית ממשית בקבלת החלטות.

הדמוקרטיה הלא־ליברלית

בשנים האחרונות התרחב השימוש במושג נוסף, "הדמוקרטיה הלא-ליברלית".
הליברלית היא זו שקמה בצלם הפרלמנטריזם הבריטי, או הדגם האמריקאי; מיוסדת לא רק על בחירות מחזוריות, כי אם גם על טיפוח של זכויות אזרח וזכויות אדם.

הלא-ליברלית היא זו הטוענת לדמוקרטיה על יסוד הצבעה מחזורית, אבל מרוקנת את החמצן מכיכר השוק, זאת אומרת מגבילה את יכולתה של חברה אזרחית להופיע, להתארגן, לעשות נפשות לרעיונותיה, לתבוע אחריות מן הממשלה ולהתנגד לה באופן חוקי. ממשלה כזאת משתמשת בדרך כלל בחוק כדי להצר את צעדי מתנגדיה. למשל, היא מכבידה על יכולת הפעולה של עמותות; היא לוחצת על התקשורת, אם באמצעות חקיקה ואם באמצעים פיננסיים; היא מעלה ללא הרף את המחיר שמתנגדיה נדרשים לשלם על המשך התנגדותם.

הונגריה היא הדוגמה הקלאסית של ימינו ל"דמוקרטיה לא-ליברלית". פולין נושפת בעורפה. געגועים אל אי-ליברליזם מורגשים בחלקים אחרים של מרכז אירופה ושל דרומה. טורקיה מעולם לא הייתה מופת של דמוקרטיה ליברלית, אבל קצב התרחקותה מן הדגם הזה גבר מאוד בחמש השנים האחרונות. הודו היא בלי ספק ההפסד הגדול ביותר של קהילת האומות הדמוקרטיות. היא הייתה במשך שנים מקור של השראה ושל תקווה, שזו המכונה "הדמוקרטיה המערבית" אינה מוכרחה להיות בלבדית למערב.

"האפיטרופוסים של העולם"

מה עצוב היה החיזיון, בשבוע שעבר, של שר החוץ ההודי רב האנפין ג'איישאנקאר (מהיותו טאמילי מדרום הודו יש לו שם אחד בלבד) נוקט לשון של אוטוריטרים כדי להתגונן מפני הביקורת על נסיגת הדמוקרטיה בארצו. ד"ר ג'איישאנקאר הוא דיפלומט מחונן ורב-ניסיון, לא דמגוג של כיכרות. אבל הוא נשמע כאחד הדמגוגים כאשר תקף את מניעיהם של המבקרים ואת התיימרותם להיות "האפיטרופוסים של העולם הממונים על ידי עצמם, המתקשים לעכל את העובדה שמישהו בהודו אינו ממתין לאישורם ואינו מוכן לשחק את המשחק שהם רוצים לשחק. הם ממציאים את החוקים ואת אמות המידה של עצמם, כופים את השיפוט שלהם, ומעמידים פנים שזה תרגיל גלובלי".

לבי צנח כאשר שמעתי את הדברים האלה. אני נמשכתי אל ייחודה הדמוקרטי של הודו ועברתי להתגורר בה במשך ארבע שנים כדי לעקוב אחרי הפוליטיקה האלקטורלית שלה. נהגתי להאזין בעונג מיוחד גם לד"ר ג'איישאנקאר, כאשר היה מנכ"ל משרד החוץ ההודי. מה חבל שהוא חצה את הקווים משירות המדינה אל הפוליטיקה, ואימץ את סגנון הדיבור של סין, של רוסיה, של איראן, של טורקיה.

שום ארץ אינה בטוחה מפני המוטציה הזו. Journal of Democracy, כתב עת בוושינגטון, מזהיר החודש כי חצי הנסיגות מן הדמוקרטיה בעולם ב-30 השנה האחרונות היו תוצאה של חתירת פוליטיקאים נבחרים נגד השיטה שבחרה בהם.

הסכנה הגדולה ביותר האורבת לדמוקרטיה בת ימינו באה לא מבחוץ, כי אם מצד נושאי הדגל שלה, המגלים פתאום שהרבה יותר נוח לשמוט את הדגל. מדהימה הקלות שבה הם מפתחים בוז כלפי ערכי הדמוקרטיה וכלפי מגיניה.

אני קורא ששר הבריאות יולי אדלשטיין תקף השבוע את אלה החוששים מפני פולשנותם של איכוני השב"כ. שר בממשלה דמוקרטית, המחויבת בדין וחשבון לפרלמנט שלה, המטיר קיתונות של לעג על דורשי הדין וחשבון. הוא לא ישלח את "אנשי בריאות הציבור והייעוץ המשפטי כל יומיים לכנסת, מול כל מיני גאונים שידברו איתם על דמוקרטיה ודברים כאלו".

הנשימה נעתקת.

עקרות מתפשטת במערכת דמוקרטית, המתמכרת למראיות עין ודוחה תכנים. על סף הבחירות הרביעיות בתוך שנתיים, ישראלים צריכים לקוות שגורל הודו, פולין או טורקיה אינו אורב להם מעבר לפינה.