ג'יין פונדה: "הפטריארכיה תתפורר - אבל אני לא אהיה כאן לראות את זה"

ג'יין פונדה לא פראיירית. בגיל 83 היא כבר לא חיה בשביל שום גבר או תפקיד, אלא קמה כל בוקר כדי לפעול למען הדברים שהיא מאמינה בהם • בכנס "הנשים המשפיעות של גלובס" היא התארחה לראיון בלעדי, פתוח ומעורר השראה

ג'יין פונדה / צילום: Reuters, John Russo
ג'יין פונדה / צילום: Reuters, John Russo

בשנת 1967 החיים של ג'יין פונדה היו יפים. היא התגוררה בצרפת, והייתה נשואה לבמאי הצרפתי רוז'ה ואדים. היא חיה חיי פאר נוצצים, נהנתניים, וכיכבה על במות ומסכים ברחבי העולם. הקריירה שלה הייתה רק בראשית דרכה, וכל העולם היה פתוח בפניה. היא הייתה בדיוק בנקודה בקריירה שבה כבר הייתה מספיק מוכרת ליהנות מהתהילה, אך עשרות שנות עשייה עוד היו לפניה.

ואז הגיעה מלחמת וייטנאם, ומסלול חייה קיבל תפנית. "בזמן מתקפת טט (המערכה המרכזית והעקובה מדם - ש"א) היה מספר מכובד של חיילים אמריקאים שנלחמו בווייטנאם, ערקו מהצבא והגיעו לפריז. בדיוק שיחקתי בסרט 'ברברלה', והם חיפשו אותי", מספרת פונדה בראיון בלעדי למו"לית גלובס אלונה בר און וכתבת האקלים והסביבה שני אשכנזי במסגרת כנס "הנשים המשפיעות".

המפגש עם החיילים היה מטלטל עבורה. "שאלתי אותם שאלות על המלחמה, והם סיפרו לי דברים שלא רציתי לשמוע. באותה העת באמת האמנתי שאם המדינה שלי נלחמת במקום כלשהו, אז אנחנו בצד של המלאכים". פונדה מוסיפה כי קיבלה מהחיילים את הספר "הכפר בן סוק" של ג'ונתן של, המספר על מתקפה אמריקאית הרסנית ואלימה בכפר קטן בווייטנאם ועל גורלם העגום של 3,500 תושביו. "קראתי את הספר והחיים שלי השתנו. הרגשתי שבגדו בי באופן מוחלט. לא היה לי שום מושג שהמדינה שלי מסוגלת להתייחס כך לבני אדם. נשבעתי בו ברגע שאצטרף לתנועה נגד המלחמה".

לאורך השנים הכוכבת ההוליוודית, שחגגה לא מזמן 83, הפכה לשם נרדף לאקטיביזם נטול מורא ולדמות שלא חוששת להתייצב לצדם של חלשים או להשמיע דעות לא פופולריות. הרבה לפני שנקיטת עמדה הפכה למעין טקס חניכה הוליוודי לכוכבים בראשית דרכם, השמיעה ג'יין פונדה קול צלול נגד המלחמה - ואף שילמה על כך מחיר אישי כשנאלצה להתמודד עם הקהל האמריקאי בבית, שיותר התחבר לקלטות כושר ופחות לאקטיביזם בועט.

"מי שלא יודע - חף מפשע. אבל מי שמגלה משהו, שיודע משהו, ולא עושה דבר - הופך לחלק מהבעיה. ובכל פעם שאני מגלה משהו, כמו מה שגיליתי אז לגבי מלחמת וייטנאם, אני מקדישה לו את כל כולי. כך שהספר הזה באמת שינה את חיי: עזבתי את צרפת, נפרדתי מבעלי, חזרתי לארצות הברית והפכתי לפעילה נגד המלחמה. התפוצץ לי הראש מהמידע שגיליתי על המלחמה, וידעתי שעליי לעשות משהו".

"התחתנתי כדי שיהיה לי נרטיב"

אחד המאבקים שפונדה הכי מזוהה איתם הוא המאבק הפמיניסטי, ונדמה שהוא המשך טבעי לפעילותה בתנועה האנטי־מלחמתית. "לא היה לי מושג מה זה פמיניזם", היא מספרת. "כשנשואים לאדם כמו רוז'ה ואדים קשה מאוד להיות פמיניסטית. לפני שהוא היה נשוי לי, הוא היה נשוי בין היתר לבריז'יט בארדו ולקתרין דנב. ניהלנו חיים הדוניסטיים למדי. כשחזרתי לארה"ב המפגש הראשון שלי עם פמיניסטיזם היה עם עיתונאיות בכתבי-עת פמיניסטיים, שהיו דוחפות לי מיקרופון לפרצוף ותוקפות אותי על השתתפותי בסרט 'ברברלה' (קומדיית מדע בדיוני אירוטית, שבה עשתה סטריפטיז - ש"א). הן היו שואלות "את מרגישה מוחפצת?", ואני אפילו לא ידעתי על מה הן מדברות. אבל הגילויים לגבי וייטנאם החלו לשנות אותי".

פונדה עם בעלה הראשון רוז'ה ואדים, 1969 / צילום: Reuters
 פונדה עם בעלה הראשון רוז'ה ואדים, 1969 / צילום: Reuters

פונדה חזרה לארה"ב, והחלה לתמוך כאזרחית בתנועה של יוצאי הצבא נגד המלחמה. מחוץ לבסיסים הצבאיים וסמוך להם באותה העת הקימו פעילים בתי קפה, בהם ישבו אנשי צבא, למדו על ההיסטוריה והתרבות של וייטנאם ותכננו הפגנות ומחאות. גם פונדה הסתובבה באותם בתי קפה, עד שמפגש אקראי אחד שינה את מסלול חייה.

"מחוץ לפורט הוד בקילין שבטקסס היה בית קפה שנקרא אוליו סטראט, שניהלה אותו פעילה מרכזית בשם קרי דיוויס. היא לא ראתה בי דמות מפורסמת, היא באמת רצתה לדעת איך אני מרגישה. עמדנו לערוך הפגנה גדולה, ותכננתי להגיע לבסיס ולחלק שם עלונים לחיילים. היא רצתה לוודא שאני חשה בנוח. היא עברה איתי על העלונים, ושאלה אם ארצה לערוך בהם שינויים. היא התייחסה אליי ברצינות, וכך היא התנהגה גם לחיילים.

"היא הייתה התגלמות הפמיניזם והדמוקרטיה, אלה היו מרכיבים במהות שלה. היא הזמינה מרצה פמיניסטית לדבר לפני החיילים, שאמרה לחיילים: אנחנו לא רוצות לקחת מכם, מהגברים, שום דבר. אנחנו רק מבקשות שתיתנו לנו להיות חלק מהעוגה. אנחנו לא רוצות לקחת פרוסה, אלא להגדיל אותה.

"מאוד התרשמתי, כי עד אותו הרגע הנחתי שתנועת הנשים פירושה להיות נגד גברים, ואהבתי גברים, אז לא הרגשתי שאני יכולה ליטול בה חלק. ופתאום התחלתי להבין שאין קשר, שהמטרה היא לשנות את היחסים בין נשים וגברים וכוח ליצירת דמוקרטיה. לכן נפתחתי יותר. אבל נישאתי פעמיים נוספות אחרי ואדים. קשה להיות פמיניסטית כשאת בנישואים שאינם אותנטיים לגמרי".

מה הכוונה?
"לכל אורך התקופה, בשנות השבעים והשמונים והתשעים, קראתי את כל הספרים על התנועה הפמיניסטית, הכרתי את כל הפמיניסטיות המפורסמות - גלוריה סטיינם, רובין מורגן. השתתפתי בסרטים שהתמקדו בנשים. אבל זה היה תיאורטי, בראש שלי. אין שום פסול בנישואים. כנראה הבחירות שלי לא היו מוצלחות. רק כשהייתי רווקה, פתאום הצלחתי ללכת עד הסוף. וכשצפיתי באיב אנסלר מציגה ב'מונולוגים מהווגינה', ממש בזמן שצחקתי, יכולתי להרגיש איך הפמיניזם שלי יורד מהראש לתוך הגוף. הפכתי להתגלמות הפמיניזם. התחלתי באמת להבין את משמעות הדבר. ואגב, שתינו השתתפנו בהצגה הזאת בישראל בראשית שנות האלפיים".

פעמים רבות נטען כלפי נשים שהן מקדמות אג'נדות של גברים. אביך היה דמות דומיננטית, היו לך בעלים דומיננטיים. האם האשימו אותך שהאג'נדה שלך איננה שלך?
"אני לא זוכרת שהאשימו אותי בכך, אבל אם האשימו, הם צדקו. במשך זמן רב לא ידעתי מה דעתי. אחת הסיבות שהתחתנתי עם ואדים הייתה שילמד אותי דברים. כשהפכתי לאקטיביסטית ופגשתי את תום היידן, הוא היה דמות מפורסמת בתנועה האנטי-מלחמתית בארה"ב, כך שהתחתנתי עם האנציקלופדיה של התנועה. הנרטיב שלו היה עוצמתי כל כך שבאמת שאלתי ממנו את הנרטיב שלו, כי לא היה לי נרטיב משל עצמי שבאמצעותו יכולתי להביע את הדברים ששנינו האמנו בהם. אבל אני באמת חושבת שטוב שאנשים ידעו זאת: אני חושבת שלא הפכתי ממש למי שאני עד שהייתי בשנות ה־60 לחיי, רק אז התחלתי לפתח נרטיב משלי. אף פעם לא מאוחר מדי. אל תתייאשו. פשוט תמשיכו לנסות להשתפר ולהתפתח".

דיברת על הגדלת העוגה. המטרה הושגה?
"לא. בכלל לא. עדיין משלמים לנו שכר נמוך משל גברים על עבודה בעלת ערך זהה, אנחנו עדיין אחראיות למרבית העיסוק בגידול ילדים ובעבודות הבית, אין מספיק משרות שאנחנו יכולות לעשות מהבית, ולכן בזמן הקורונה גם היינו בסיכון גדול יותר. נשים לא נמצאות בעמדות של קבלת החלטות. אלונה בר און קנתה את 'גלובס', אז עכשיו המושכות בידיה. אבל זה יוצא דופן, אצל מרבית הנשים זה לא המצב. אנחנו כתבות, אנחנו עיתונאיות, אבל העיתון לא בבעלותנו. במיוחד בתקשורת המשרות של מקבלי ההחלטות עדיין מאוישות על ידי גברים, לרוב לבנים.

"הפטריארכיה קיימת והיא הפרדיגמה השלטת זה אלפי שנים. היא בלב לבה של הפרדיגמה התרבותית של מרבית העמים. היא מבוססת על היררכיה. תמיד יש מישהו למעלה, בדרך כלל גבר לבן, ואילו נשים נמצאות למטה. האופן שבו נשים מתנהלות בתהליכי קבלת החלטות כשהן מושלות - הוא אחר. יש מעגלים. אין קודקוד ואין תחתית, אין התחלה ואין סוף. זה מעגל של תלות הדדית. אסור לנו להתייאש, אסור לנו לוותר".

ג'יין פונדה / צילום: Reuters, Siphiwe Sibeko
 ג'יין פונדה / צילום: Reuters, Siphiwe Sibeko

קולות שצריכים לצאת מהשיח

השבוע קיבלה פונדה את פרס ססיל ב. דה־מיל על מפעל חיים בטקס גלובוס הזהב. את המעמד המרגש היא ניצלה לא כדי לדבר על נקודות השיא בקריירה שלה, אלא כדי לקרוא לחבריה בהוליווד להוביל שינוי ולפנות מקום לסיפוריהם של אנשים רבים יותר, מגוונים יותר. "אתם יודעים, אנחנו קהילה של מספרי סיפורים", אמרה שם. "לסיפורים יש דרך. הם יכולים לשנות את לבנו ואת דעתנו. הם יכולים לעזור לנו לראות זה את זה באור חדש, באמפתיה. בואו כולנו נשתדל להרחיב את האוהל הזה, כדי שלסיפורים רבים יותר יהיה סיכוי להיראות ולהישמע".

לאיזה גיוון התכוונת - מגדר, גזע, אפליה על בסיס גיל, אולי על בסיס דעות פוליטיות?
"גיוון איננו פוליטי. גיוון פירושו להבין שלקבוצות שונות באנושות יש נרטיבים שונים. האקלים משפיע על נשים בשונה מגברים. הכלא משפיע על שחורים בשונה מלבנים. החוויות שכל קבוצה חווה הן צוהר שונה לאנושות. כשלא מאפשרים לנרטיבים המגוונים הללו להיראות או להיקרא או להישמע, אי אפשר להשלים את התמונה. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם הן נשים. אם הקולות שלנו, הנוכחות שלנו והנרטיבים שלנו אינם מורשים לצאת לעולם מתקבלת רק מחצית מהתמונה".

ג'יין פונדה / צילום: Shutterstock
 ג'יין פונדה / צילום: Shutterstock

האם ישנם קולות שצריך להוציא מהשיח?
"קולות שמעודדים אלימות, גזענות, שנאת זרים, שנאת נשים, שמעודדים דרכי חשיבה שפוגעות בחלקים אחרים באנושות ומקשים עלינו לחיות יחד בשלום. לא כל דבר שמתואר בשירה, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובאמנות צריך להיות יפה, אבל אסור שיהיה הרסני ויעודד אלימות ושנאה. לקולות האלה אין מקום בשיח. לא נשרוד אם הזכות לחופש הדיבור תכלול אנשים שמלאים בשנאה".

גם בגיל 83 פונדה היא סמל לאקטיביזם בועט ומשמעותי, שאינו מפחד להציג את האמת שלו במלוא הדרה, וגם לשלם על כך מחירים אישיים. אם בשנות צעירותה, כשדחפה בגאון את רעיונות התנועה האנטי־מלחמתית, תהה הנשיא ניקסון "מה נסגר עם ג'יין פונדה?" באחד מראיונותיו, מהר מאוד הבינו רבים שהיא נושאת הלפיד עבור רעיונות רבים. היא רוצה 'ליישר' את המציאות דווקא במקומות אשר מוטל עליהם צל גדול. היא הייתה קול בולט לרעיונות פמיניסטיים - גם כשאחרות ואחרים פחדו להציב עצמם בחזית או להביע הזדהות. עכשיו, כשנה וחצי לפני שפרץ משבר הקורונה, החליטה פונדה שאיננה יכולה לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהמדענים מזהירים מפני השלכות של אי־התמודדות עם משבר האקלים.

"בשנת 2019 התחלתי להיות ממש מדוכאת. ידעתי שמשבר האקלים מחמיר. עשיתי את כל הדברים ברמה האישית: קניתי מכונית חשמלית, הפסקתי להשתמש במוצרים חד־פעמיים מפלסטיק, צמצמתי אכילת בשר, המעטתי בקניות, עשיתי כל מה שאדם ברמה האישית יכול לעשות להקטנת טביעת הרגל הפחמנית שלו, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא מספיק. לא יכולתי לעצור שם. אפילו אם כולנו נעשה את המעשה הנכון, לא נצליח להגיע לרמה הדרושה כדי לחולל שינוי".

פונדה לא הסתפקה בזה. "נסעתי לטייל בביג סר עם חברות. נעמי קליין בדיוק כתבה ספר חדש על ה'גרין ניו דיל', והתחלתי לקרוא אותו. האופן שבו היא סיפרה על גרטה טונברג, ואיך היא הפכה את המדע לברור כל כך, פשוט גרם לאסימון ליפול אצלי בעוצמה כמו פגיעת רכבת, וידעתי שאני חייבת לעבור לוושינגטון. התקשרתי לאנני לאונרד, שעומדת בראש גרינפיס בארה"ב, ואמרתי: אני רוצה לעבור לוושינגטון ולהפגין. יצאתי עם הסופר והאקטיביסט ביל מקיבן ועם נעמי קליין בעצמה להפגין בכל יום שישי, לאחר שקיבלנו את הסכמת התלמידים שנהגו להפגין. רציתי להיות בטוחה שהם מסכימים ששחקנית הקולנוע המבוגרת תצוץ פתאום בוושינגטון ותנסה לגנוב מהם את התהילה".

כך עברה פונדה להתגורר בוושינגטון במשך ארבעה חודשים, לאחר שביקשה להקפיא את צילומי סדרת הנטפליקס המצליחה שבה היא מככבת "גרייס ופרנקי", כדי שתוכל להתמקד במאבק ולסחוף אחריה את הציבור. היא ביקשה להעביר מסר: אנחנו מוכרחים להפחית את פליטות הפחמן שלנו לחצי מהכמות הנוכחית בתוך עשור, ולהפסיק בהדרגה את השימוש בדלקים פוסיליים כדי שעד מחצית המאה, שנת 2050, היא תהיה אפסית.יש לעשות את המעבר הזה בהדרגה, באופן שלא יותיר את הפועלים ואת הקהילות שתלויים בדלקים פוסיליים מובטלים, ולהכשיר את מערכות התמיכה שסביבם כך שיוכלו לעבור למשרות אחרות.

פונדה ייסדה את תנועת "תרגילי האש של יום שישי" (fire drill Friday’s) כדי להתמקד בדלקים הפוסיליים, והפגינה בגבעת הקפיטול בכל שישי עם חבריה מגרינפיס ומהוליווד.

אט אט ההמון החל להתאסף. אלה היו בעיקר נשים מבוגרות, והן החלו להגיע מכל רחבי ארה"ב. מרביתן מעולם לא השתתפו בפעילות כזו. "גילינו ממחקר שנערך באוניברסיטת ייל שיש 25 מיליון אמריקאים שמודאגים מאוד ממשבר האקלים, ויודעים שהוא נגרם על ידי בני האדם, אבל מעולם לא עשו דבר בנידון, כי אף אחד לא ביקש מהם. אז ביקשנו מהם. האנושות מעולם לא התמודדה עם משבר קיומי כמו משבר האקלים. אם לא נעשה מה שצריך, זה עלול להיות סופו של העולם שיש בו התנאים לקיום חברה אנושית. המשימה הזאת תצריך שמספר חסר תקדים של אנשים מנבחרי הציבור יצאו לרחוב לעשות את המעשה הנכון. אז זה בעצם מה שאנחנו עושים. החלטנו שבכל הפגנה נתמקד בהיבט אחר של משבר האקלים, ואז נפתח במרי אזרחי סביב גבעת הקפיטול ונסתכן במעצר".

צילום: Tim Aubry / Greenpeace
 צילום: Tim Aubry / Greenpeace

"הצעד הבא הוא לסכן את גופנו"

כשפרצה מגפת הקורונה, עברו פונדה וחבריה לפעול בזום וברשתות החברתיות. הם חשבו "אוי ואבוי, אנשים ישכחו מהאקלים", אז החליטו לנסות. למרבה הפלא, התנועה גדלה ובשנת 2020 רשמה יותר מ־9 מיליון צופים, שגם לקחו בחלקם חלק פעיל בבחירות בארה"ב.

ניתן לומר שתנועת האקלים מילאה תפקיד בהפיכתו של ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב?
"כן, בהחלט, בעיקר בזכות התלמידים. תוסיפו לכך את השריפות, ההצפות, ההוריקנים, העדויות בשטח לקיומו של משבר אקלים. כל אלה תרמו להפיכתו של ג'ו ביידן לאדם שבמהותו הוא איש מרכז, שחושש מהוצאות מופרזות, ולנשיא הראשון שמתעניין באמת באקלים. הוא עומד להעביר חוק בשווי 1.9 טריליון דולר שיוציא עשרות מיליונים מחיי עוני בארה"ב. יש לכך חשיבות היסטורית. ביידן עשוי להיות הנשיא הרוזוולטי הראשון מאז שנות השלושים של המאה הקודמת - בדיוק כשאנחנו זקוקים לכך.

"הוא הבין, בעקבות הלחץ הרב שהופעל עליו, שיש משבר אלימות גזענית, העליונות הלבנה, משבר כלכלי, שהחל עוד לפני הקורונה והחמיר מאוד, ומשבר אקלים - ואת כולם ניתן לפתור בבת אחת. כולם קשורים זה לזה. אי אפשר לפתור אותם בזה אחר זה, כבר מאוחר מדי. יש לפתור אותם יחד. לפחות לפי החוק הראשון הזה ניכר כי הוא מבין זאת, ויש חוקים נוספים בדרך שעלינו לאלץ אותו לתמוך בהם. כולנו הפכנו למומחים בהתנהלות ממשלתית. אלה דברים שלא ידענו מעולם, זה די מלהיב".

אז ניצחתם. ג'ו ביידן ניצח בבחירות. כשהקורונה תחלוף, תחזרו לרחובות?
"בהחלט. ניסע ברחבי ארה"ב, נסייע בהקמת 'תרגילי האש של יום שישי', נמשיך באופן מקוון כי הגענו כך לאנשים רבים, ובסופו של דבר נשוב לוושינגטון, נעצור וננסה להגיע למספרים עצומים ברחובות".

מרי אזרחי ממלא תפקיד חשוב בהפגנות?
"לא מתחילים במרי אזרחי. אבל כבר 40 שנה אנו עורכים הפגנות, צעדות, שדולות, עצומות, כותבים ספרים - ולנבחרי הציבור לא אכפת. אז הצעד הבא הוא לסכן את גופנו. כך שונתה ההיסטוריה. מסיבת התה של בוסטון בארה"ב בתחילת המהפכה האמריקאית במאה ה־18; גנדי עודד מרי אזרחי לשחרור הודו מקולוניאליזם בריטי; מרטין לותר קינג; הצעירים שישבו במסעדות ללא הפרדה במיסיסיפי; האישה פה מאחוריי בתמונה, רוזה פארקס, שישבה באוטובוס וסירבה לפנות את מקומה. מרי אזרחי מסב תשומת לב רבה לבעיה, וגורם לאנשים להתייחס אליה. וכשעוסקים בכך, יש תחושה של שחרור והעצמה. את מיישרת קו מכף רגל ועד ראש עם הערכים העמוקים ביותר שלך".

פונדה נעצרה חמש פעמים בשנה אחת. באחת הפעמים, כשנשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ לעג למאבק במשבר האקלים בעצרת תומכים, הוא גם קינח באמירה עליה: "הם עצרו את ג'יין פונדה - שום דבר לא משתנה, בחיי! כל 25 שנה עוצרים אותה. תמיד היא מנופפת לכולם באזיקים, אוי, בנאדם".

איך החוויה מהמעצר?
"כבר הייתי בכלא בעבר. אם הייתי שחורה ולא מפורסמת, המצב היה מאוד שונה, אולי היו מכים אותי. אבל אני אישה לבנה ומפורסמת, אז אני לא יכולה להתיימר ולהגיד שהחוויה שלי זהה לזו של מישהו אחר. כמעט כל יתר העצורים בכלא היו שחורים, מרביתם לא היו צריכים להגיע לכלא, אלא לקבל טיפול מצוות בריאות הנפש. היה כל כך עצוב לשמוע אותם צורחים וזועקים כל הלילה. אבל אני ידעתי למה אני שם, אז הרגשתי טוב".

פונדה מתייחסת למחאת האקלים כאל קרב חייה, ובחודש ספטמבר אף שחררה לאוויר העולם את הספר "What Can I Do? My Path from Climate Despair to Action".

"משבר האקלים ילווה אותי עד סוף ימיי. אתן צעירות יותר, והוא ילווה גם אתכן עד סוף ימיכן", היא אומרת. "יידרש זמן כדי לסיים בהדרגה את עידן הדלקים הפוסיליים. אובדן המגוון הביולוגי והתמוטטות המערכות האקולוגיות יימשכו. הם יגרמו להרס עצום, פוטנציאלית יהיו מאות מיליוני פליטי אקלים. לאן הם ילכו? איך נתמודד עם זה? אלה סוגיות מורכבות מאוד. אני מקווה שאחיה עד גיל 100 כדי לראות את ההתקדמות, ואני מתפללת שנעשה את המעשה הנכון. ישראל, כמו כל יתר המדינות בעולם, חייבת לצמצם את הפליטות ב־50% עד 2030. זה יהיה קשה, אבל מוכרחים לעשות זאת. העובדה שביידן הוא הנשיא שלנו ממלאת אותי תקווה".

ג'יין פונדה / צילום: יח
 ג'יין פונדה / צילום: יח

את מחברת בין המאבק האקלימי למאבק הפמיניסטי.
"נשים נושאות בנטל של משבר האקלים. אנחנו מהוות 80% מפליטי האקלים, מצילים אותנו אחרונות, בדרום הנשים הן ששואבות מים, חוטבות עצים ומגדלות מזון. כשיש בצורות, הצפות או שריפות, העבודה שמוטלת על נשים קשה מנשוא.

"אבל נשים גם מובילות את תנועת האקלים. מדינות שנשים נמצאות בהנהגה שלהן נוטות לתמוך בפתרונות למשבר ובעתיד ירוק. אני רוצה לומר לנשים בישראל: קחו על עצמכן את ההובלה, תבינו שעתיד ילדינו מונח על הכף ושאנחנו אלה שיכולות לקחת על עצמנו את האתגר ולגרום לשינוי הזה".

ג'יין פונדה בהפגנה / צילום: Tim Aubry / Greenpeace
 ג'יין פונדה בהפגנה / צילום: Tim Aubry / Greenpeace

"תאכלו צהריים עם נשים"

קריירת המשחק של פונדה החלה בשנות החמישים. מאחוריה שובל ארוך של פרסים - שני אוסקרים, פרסי תיאטרון וסרטים, גלובוס הזהב, האמי ועוד; סרטים דוגמת "הם יורים גם בסוסים", "השיבה הביתה" ו"הבוקר שאחרי", וסדרות טלוויזיה מצליחות כמו "גרייס ופרנקי", שעונתה השביעית תשודר במהלך השנה.

כשאת מסתכלת על 70 שנות הקריירה שלך, יש שהיית עושה היום אחרת?
"חרטה היא דבר מסובך. אני מתחרטת שלא הייתי אמא טובה במיוחד לשני ילדיי. פשוט לא ידעתי איך לעשות זאת כמו שצריך. אבל הם נהדרים, הם הסתדרו, שני האבות שלהם היו טובים. מהבחינה הזאת היה לי מזל. אני לא חושבת שיש ערך רב לזמן שמוקדש לחרטה. חשבתי על כך לעומק כשחגגתי 60 והבנתי שאני מתחילה, כנראה, את המערכה האחרונה שלי. חשבתי על סוף חיי והבנתי שאני לא מפחדת למות, הפחד הגדול האמיתי שלי הוא להגיע לסוף חיי עם הרבה חרטות, כשכבר יהיה מאוחר מדי לעשות משהו בנידון. אז ניסיתי לחיות את השנים האחרונות באופן שיצמצם אותן".

ג'יין פונדה / צילום: Reuters
 ג'יין פונדה / צילום: Reuters

אנחנו נפגשות כאן לרגל אירועי יום האישה הבינלאומי. רגע לפני שאנחנו נפרדות, יש משהו שאת רוצה לומר לקוראות שלנו?
"נסי לא להיות אף פעם האישה היחידה. בחברות רבות מעסיקים כעת אישה כדי שיוכלו לומר שיש להן אחת בדירקטוריון. נורא להיות האישה היחידה בדירקטוריון. צריך אחוות נשים, צריך יותר מאישה אחת. מדלן אולברייט הייתה מזכירת המדינה שלנו, ובזמן שכיהנה בתפקיד היא תמיד השתדלה לשוחח עם שרות חוץ ומנהיגות במדינות אחרות. הן יצרו מעין מועדון ולמדו זו מזו. הן יצרו סולידריות, ופנו זו לזו לקבלת עזרה כשנתקלו בבעיות. הגברים תמיד התפעלו ותהו איך היא הצליחה להספיק כל כך הרבה.

"שומעים על רשתות של בוגרי המוסדות המובחרים, אותם גברים לבנים שאוכלים יחד ארוחת צהריים וחולקים סיפורים. נשים צריכות לעשות את זה, להתאחד, אפילו בין מגזרים - אתן בעיתון, נשים בתחומים עסקיים אחרים. לאכול יחד ארוחת צהריים, לשוחח זו עם זו, להרחיב את הרשת שלכן וליצור אחוות נשים. חפשו תחומים נוספים שבהם נשים מובילות, והתחילו לאכול איתן ארוחת צהריים".

כמה שעות את ישנה בלילה כדי להיות ג'יין פונדה?
"אני ישנה תשע שעות. אני צריכה לישון. אבל אני רווקה, אני חיה בגפי, אז אני יכולה להספיק הרבה דברים עד השעה חמש בערך, ואז אני עוצרת הכול, צופה בטלוויזיה, והולכת לישון. יש לי מרץ באופן טבעי, ונוסף על כך אני לא אוכלת הרבה מזון מהיר, אלא אוכל טרי, ואני מתעמלת. אז אני בריאה".

צרו איתנו קשר *5988