בדואים | דעה

התעלמות הרשויות מהחברה הבדואית משפיעה על החברה הישראלית כולה

נדרשת ממשלה שתיקח על עצמה את האמירה שחייו של ילד ערבי שווי ערך לחיים של ילד יהודי

ילד בכפר בדואי / צילום: רפי קוץ
ילד בכפר בדואי / צילום: רפי קוץ

סוף השבוע לפני כשבוע היה טרגי במיוחד לחברה הבדואית. למשפחת הילדים אשר נחנקו למוות בביתם בכפר לא מוכר ליד הישוב חורה, זה היה אסון קורע לב שהרס משפחה שלמה, עוד טרגדיה בשרשרת האסונות שניתן היה למנוע. האם נגזר עלינו לשמוע מדי חורף על ילדים בדואים שנחנקים או נשרפים למוות רק משום שהם חיים בתת-תנאים במדינת ישראל של המאה ה-21? על הורים שנאלצים בלית-ברירה לסכן את עצמם ואת ילדיהם כדי להתחמם מפני הקור המקפיא של הנגב חסר התשתיות?

נסיבות האירוע עדיין נחקרות, אבל הרקע ברור - שיעור תמותת התינוקות בחברה הערבית הבדואית בנגב גדול פי חמישה וחצי משיעורם בקרב החברה היהודית בישראל, כשאחד הגורמים המרכזיים לכך הוא תאונות שמתרחשות בבית ובסביבתו. תשתיות רעועות, מחסור בכבישים ובגני שעשועים וחוסר מודעות ותשומת-לב הן רק חלק מהסיבות לכך, וכשאין פתרון ממשלתי לנושא, האחריות מוטלת על כתפיהם של ארגוני החברה האזרחית.

יותר מ-100 אלף תושבים בדואים חיים בכפרים הלא מוכרים, במרחק חצי שעת נסיעה מהערים המרכזיות בנגב, עם תשתיות שנראה שנשארו עשרות שנים מאחור.

בשנים האחרונות יותר ויותר ארגונים אזרחיים ומעסיקים בעלי אחריות תאגידית בנגב הבינו את היקף התופעה, והחליטו לקחת על עצמם לצמצם את היקף התופעה, שמשפיעה לא פעם על עובדי החברות עצמן. מבינים שמאחורי המספרים שבסטטיסטיקה יש פרצופים ומשפחות שמאבדות את ילדיהן הקטנים, ושהדרך למנוע אסונות נוספים כאלה עוברת בהשקעה של תקציבים במכשור, ציוד ובהדרכות לקהילה?

אבל האחריות איננה רק של גורמי חוץ, והשינוי צריך להתחיל במנהיגות המקומית. ההבנה שגורלם של הילדים לא "מכתוב" צריכה לחלחל ולפתוח את דרשות יום השישי בכל המסגדים, כפי שעושים בשנים האחרונות מספר לא מבוטל של אימאמים בנגב. גם היעדר התקציבים לגני השעשועים משפיע על המחסור החמור של מרחבים בטוחים למשחק עבור ילדים בחברה הבדואית, וכשחניית הבית משמשת גם גן משחקים, תאונות כמו דריסה לאחור ונפילה מגובה הן רק עניין של זמן. הפתרון יגיע מתוך הבנה תרבותית של החברה הערבית-הבדואית בנגב, ובשיתוף-פעולה עם הקהילה, כפי שנעשה בהקמת חדרי משחקים במסגדים במספר יישובים בנגב.

המספרים, אגב, מדברים בעד עצמם. מאז החלו לפעול תוכניות בנושא בנגב, חלה ירידה משמעותית במקרי המוות כתוצאה מהיפגעות בלתי מכוונת. בעוד שבשנים 2015-2017 עמד שיעור התמותה הממוצע של ילדים ערבים על 8.8 מקרי מוות ל-100 אלף ילדים ובני נוער, בשנים 2018-2020 עמד נתון זה על 6.3 מקרים ל-100 אלף ילדים ובני נוער בלבד.

אבל אז, למרות הנתונים המעודדים יחסית של התוכניות השונות, מגיע מקרה כזה שהופך לכולנו את הבטן ומזכיר שלמרות הכול, ילדים ערבים מתים יותר מיהודים. בשנת 2020 ילדים ובני נוער ערבים היוו כ-57% מהילדים ובני הנוער שנהרגו, בעוד שחלקם באוכלוסיית הילדים ובני הנוער בישראל עומד על כ-25% בלבד.

ההתעלמות של הרשויות מהחברה הבדואית במשך עשרות שנים משפיעה לא רק על החברה הבדואית, אלא גם על החברה הישראלית כולה. ילדים שגדלים עם מחסור בחינוך ובתשתיות, יגדלו בסופו של דבר למציאות אלימה יותר. אי-אפשר להסתכל על האסון בחורה כאירוע יחיד העומד בפני עצמו, מבלי להבין את אופן ההתמודדות ההוליסטי שהתופעה מחייבת.

לא נצליח לשפר הזנחה של 70 שנה ברגע. החברה הבדואית בשלה לשינוי ועושה מאמצים פנים קהילתיים רבים כדי לצמצם את היקף התופעה, אבל התהליך הזה לבדו לא מספיק. נדרשת עבודה יסודית ומעמיקה, לצד תקציבים, תשתיות ובעיקר ממשלה שתיקח על עצמה את האמירה שחייו של ילד ערבי שווי ערך לחיים של ילד יהודי.

הכותב הוא יו"ר אג'יק - מכון הנגב, המפעיל את התוכנית "בטוחים בבית" בחברה הערבית הבדואית בנגב, ביחד עם ארגון בטרם לבטיחות ילדים

צרו איתנו קשר *5988