א"ק מפרשת זדורוב נחשפה ולימדה את כולנו שיעור על ספק ואחריות עיתונאית

סיפורה של אולה קרבצ'נקו, א"ק מפרשת רצח תאיר ראדה, היה המוקד של שתי כתבות בסוף השבוע • אילה חסון בערוץ 13 זיהתה מי החלשה במקרה ולא היססה להשמיע את קולה • בערוץ 12, לעומת זאת, המשיכו בעיקר לשמור על החזקים • ביקורת תקשורת

אולה קרבצ'נקו / צילום: מתוך "צל של אמת", ערוץ "כאן 11"
אולה קרבצ'נקו / צילום: מתוך "צל של אמת", ערוץ "כאן 11"

יש המשבחים את החשיפה הציבורית כתרופה למחלות חברתיות ותעשייתיות. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר". באמרה מפורסמת זו של השופט לואי ברנדייס נוהגים להצדיק את הרחבת גבולות חופש הביטוי ככל שניתן.

הבה נחשוף כמה שיותר גרסאות של אמת לעיני הציבור ומתוכן תצוף האחת והיחידה. זה בוודאי עדיף על החשכה שמרקיבה ומשחיתה. נימוק זה הביא, תודה לאל, לקבירת הצנזורה (גם אם טרם נודע מקום קבורתה), להעלמתה הלכה למעשה של עבירת הסוביודיצה ובכלל להפיכת רעיון השקיפות למעין רעיון מארגן על בחברה המערבית.

אלא שכולנו יודעים שכשהאור חזק מדי יש לו גם חסרונות. הוא עלול לסמא. נשאלת השאלה מה באמת קורה כשאור החשיפה עצמו הופך ממחטא למסמא? מי יסייע למגר את תופעות הלוואי הלא רצויות - עיוורון אל מול המציאות ועיוותה - של אותו חומר חיטוי משובח?

שאלות אלה מהדהדות את תהיית יובנאליס לפני קרוב לאלפיים שנים - "מי ישמור על השומרים?". כבר אז ברומא המושחתת הבינו את פוטנציאל הסכנה במצב הדברים בו אין מי שמבקר את אלה שאחראים על שמירת המוסר ואמונים על חשיפת הצדק.

ליובנאליס היה ברור שכאשר אותם גורמים "דורשי טוב" נהנים מהגנה מוחלטת בכל הנוגע להתנהגותם, התוצאה עלולה להיות השחתת מידות בדיוק כמו שזו שהם אמורים להילחם נגדה בקרב "מבקשי הרוע".

זה היה נכון לשומרי המוסר והחוק דאז וזה נכון לגורמים רבים שנמנים על מתקני העולם בימינו: מאנשי פרקליטות המדינה והשופטים, עבור באנשי תקשורת ובעיתונאים וכלה ביוצרים דוקומנטריים. כשהם נהנים מחסינות והגנה מוגברות, הסכנה שבה וזוקפת את ראשה. מי ישמור אז עלינו האזרחים מפני כוחם הרב של האחרונים?

דוגמאות טורדות מנוחה לרלוונטיות תובנה זו בימינו ניתנו בשתי כתבות ששודרו במהדורות סוף השבוע האחרון בערוצים המסחריים. שתי כתבות שהתייחסו לאותו סיפור אבל פעלו באופן הפוך זו לזו. האחת - של אפרת לכטר בערוץ 12 - בחרה להגן על השומרים החזקים והשנייה - של אילה חסון בערוץ 13 - ביקשה לעשות את היפוכו של הדבר: לשמור על השומרים כדי שאלה לא יפגעו בנו.

נקודת המוצא של שתי הכתבות הייתה זהה: סיפורה הנורא של אולה קרבצ'נקו, היא א"ק מפרשת רצח תאיר ראדה. בסדרה "צל של אמת" הוצגה קרבצ'נקו על ידי יוצריה - מיקה תימור, יותם גנדלמן וארי פינס - כחשודה אפשרית במעשה הרצח של תאיר ראדה.

זה הובא כדי להעצים את תחושת החפות של מי שנמצא אשם ע"י בית המשפט ברצח זה - רומן זדורוב. טכניקה זו לא אמורה להפתיע איש מאלה שבאים בשערי אולם המשפטים הפליליים. כל סניגור שעבר קורס במה שאני נוהג לכנות בבוז "bully lawyering" (עריכת דין בריונית) מתנהל כך. הוא לא פועל בבית המשפט כמשפטן שצריך להציג או להפריך ראיות, אלא פשוט נוהג כבריון רב כוח שמאיים על סביבתו.

כך, בעבר, נהגו סניגורים פליליים מנוולים להציג את עברה המיני של קורבן האונס על דוכן העדים כדי להלך עליה אימים ולמנוע ממנה להעיד כנגד מי שנאשם באונס שלה. כך גם מקובל עד היום להצביע על חשוד מוחלש אחר כדי לעורר ספק באשמת הנאשם שהם מייצגים.

אולה קרבצ'נקו. נזק עצום לחייה
 אולה קרבצ'נקו. נזק עצום לחייה

לא משפטנות אלא בריונות: כך מפנים את האש מהלקוח המשלם

למה דווקא המוחלש? כי זה קל. הם חזקים והוא לא יכול להתגונן. זה בדיוק הרעיון. בדרך הזו אתה מפנה את אש התביעה לכיוון אחר ו"מציל" את הלקוח המשלם שלך. כך גם נהגה המאפיה לשלוח אדם עני להודות בפשע שבו נתפס מישהו מהמשפחה ובדרך זו לזכות את האחרון.

אבל הם לפחות היו נוהגים לשלם לראשון שכר ראוי. כאמור, לא משפטנות אלא בריונות. אלא שבניגוד לבית משפט, שם יש גורם מקצועי שאמור להפריד בין האמת לבדיה ולבלום את הסניגור שנוהג כך, ביצירה דוקומנטרית אין גורם כזה. מה שרק מעצים את אחריות היוצרים ואת הזהירות שעליהם לנקוט בנפשות שלפניהם.

אולה קרבצ'נקו ענתה בדיוק על דרישת המוחלשות הזו - גם עולה חדשה. גם מהפריפריה. גם ענייה ובעיקר מתמודדת נפש. לא פלא שהיוצרים הרשו לעצמם בראיונות מאוחרים להקרנת הסדרה (למרות שאין להם שום כלים לקבוע זאת או החלטות שיפוטיות להסתמך עליהם) להרהיב עוז ולטעון ש"בוודאות די ברורה שא"ק רצחה את תאיר ראדה" וכן ש"הראייה מצביעה באופן חד משמעי ואובייקטיבי שא"ק היא הרוצחת". העובדה שהן המשטרה והן הפרקליטות בדקו את העניין וקבעו שעדות בן זוגה האלים והמתעלל, שלפיה היא הודתה בפניו ברצח, מופרכת לא שינתה.

גם העובדה ש"הראייה החדשה שהתגלתה ולימדה על אשמתה" התגלתה כלא באמת מלמדת דבר לא הביאה את היוצרים להאט את קצב צעידתם. נתלים בכך שהתיק נגד אולה קרבצ'נקו לא נסגר (תהייה מוצדקת שיש להפנות לפרקליטות), הם המשיכו לצעוד בנעלים גבוהות לעבר חומות הכלא בו נמצא זדורוב מתוך מטרה (הרואית וראויה כשלעצמה) לשחררו ממה שהם תופסים כמאסר לא מוצדק.

נדמה שהעובדה שאת דרכם הם כובשים על גופה של אישה מוחלשת אחרת (שלמצער זכאית ליהנות מאותו ספק סביר ומאותה חזקת חפות שהם דורשים עבור זדורוב), לא הטרידה אותם יתר על המידה. בתגובתם נאמר רק שהם ביקשו ממנה להתראיין והיא סירבה למרות הפצרותיהם.

כאילו שדי בכך כדי למלא את חובתם כלפיה. באופן אבסורדי זו עוד דוגמה לבריונות שבדרך כלל מאפיינת גורמי חקירה - או שתשתף איתי פעולה או שתשלם על כך מחיר יקר. בז'רגון הפלילי זה נקרא שיטת "כדאי לך" ("כדאי לך לשתף איתי פעולה אחרת...") והיא לא פעם הסיבה שחפים מפשע רבים מודים בפשעים שהם לא ביצעו או מאשימים חפים מפשע אחרים כפי שמורה להם החוקר, אבל את זה דומני שיוצרי צל של אמת דווקא מכירים מסיפור זדורוב, לא?

הספק שנזרע באדמת "צל של אמת" דושן והושקה מחדש

עם צאתו לאור של "צל כבד", סרטו של עידו הר, הסתבר שאפשר והאור המחטא של "צל אל אמת" היה במקביל גם אור מסמא שהביא לעיוות המציאות בכל הקשור לקרבצ'נקו. זו כאמור נקודת המוצא של שתי הכתבות, אלא שהכתבת אפרת לכטר בערוץ 12 נמנעה לעשות את מה שהיוצרים עצמם עשו לרשויות אכיפת החוק ביצירתם - להטיל ספק בהחלטותיהם, במילותיהם ובבחירותיהם ולהקשות עליהם. היא בחרה דווקא ללכת עם גרסתם ולספק להם מקום נוח להתנצל (לא חלילה על המעשה כמו על תוצאותיו, שכן מי ציפה שחייה של קרבצ'נקו ייהרסו אם היא תואשם ברצח תאיר ראדה? באמת, זה היה מפתיע).

יוצרי "צל של אמת". קיבלו הזדמנות להתנצל
 יוצרי "צל של אמת". קיבלו הזדמנות להתנצל

מקום שבאופן סימבולי היה חניון תת קרקעי חשוך ואפל, שאור השמש המחטא לא חודר אליו, ובו הם יכלו לומר את כל שגם אם אני הייתי עורך דינם הייתי מייעץ להם לומר כדי להקל על הגנתם המשפטית בעתיד (אם כי הייתי מפחית את השימוש במילה אמפתיה כלפי קרבצ'נקו. אחד החוקים הראשונים בהודאות הוא לא להגזים. זה פוגם באמינות).

הנה, בדיוק כמו מה שהם הלינו עליו ביצירתם, מסתבר שגם פה המשפט הוא מפלטו של החזק. שוב, אין זה מפתיע. הרי בעלי הכוח הם אלה שתמיד מנסחים את החוקים. לא מפתיע אך אירוני למדי כשמדובר במי שמתיימרים להיות לוחמי צדק שנלחמים במערכת משפטית מעוולת.

לאורך כל הכתבה קיבלנו תזכורות ובקשה להמתין להחלטת השופט חנן מלצר בבקשה למשפט חוזר לזדורוב שתינתן בעוד שבועיים. בכך נוצר שוב הקשר בין חפות זדורוב לאשמת קרבצ'נקו. כראייה מסייעת, לכטר צרפה לכתבה את אילנה ראדה, שהצטרפה לתהיות לגבי התיק הפתוח של קרבצ'נקו ובכלל תמכה ביוצרים.

עם כל הכבוד למאבק האם לגלות את האמת על רצח בתה, מה משקל אמירותיה ואיך היא יכולה לסייע בגילוי האמת שקשורה לקרבצ'נקו? אין באמת ערך אלא אם כן מטרת הכתבה הייתה לנפק כתב הגנה ליוצרים החזקים ובמובן זה אכן עדות האם מילאה את תפקידה. הספק שנזרע באדמת "צל של אמת" לגבי אשמת קרבנצ'קו דושן והושקה מחדש.

לאורך כל הכתבה לא נשאלו היוצרים שאלות קשות באמת. למשל האם אין דמיון אירוני בין מה שהם טענו שעשתה המערכת החזקה לזדורוב המוחלש לבין מה שקרבצ'נקו המוחלשת טוענת שהם - היוצרים החזקים עם הגב הרחב של התעשייה - עשו לה? לכטר העדיפה להתרכז בנקודות שוליות כמו לשונם החד משמעית לגבי אשמתה של קרבצ'נקו. כאילו שסימני הקריאה באמירותיהם היו הבעיה המרכזית ולא עצם ההיטפלות למתמודדת נפש קורבן אלימות קשה בלי להבין את משמעות הדבר (למשל לגבי בעייתיות השימוש בפוליגרף).

לא להסס לתת זכות דיבור לצד המוחלש

השוואה לכתבתה של אילה חסון ששודרה ממש במקביל בערוץ 13 מלמדת על אפס המעשה העיתונאי של לכטר. בניגוד לה, חסון זיהתה מיד מי החזק ומי החלש בסיפור הזה ולא היססה לתת את המיקרופון למי שהייתה מושתקת עד אז, כשהיא עצמה משתמשת בקולה הרועם כדי להציף את כל השאלות הקשות כלפי בעלי הכוח בסיפור הזה.

אילה חסון. לא היססה להעצים
 אילה חסון. לא היססה להעצים

לא מפתיע שמולה לא העז להתייצב איש מהיוצרים והם הסתפקו במשלוח תגובה כתובה מנוסחת למשעי. כאמור, האחרונים בחרו להסתתר באותה ספק חניון תת-קרקעי ספק מקלט שסיפק להם ערוץ 12.

כדי לוודא שהמסר המזכה נקלט אצל הצופים בחרה לכטר לסיים את כתבתה במילים הבאות: "לצד הביקורת, הסדרה הזו שהניפה את מושג הספק על ראש התורן, היא סדרה חשובה שתרמה לרומן זדורוב הבא, זה שבאמת עשוי להיות חף מפשע". נדמה שלא רק ליוצרים אלא גם ללכטר ולערוץ 12 העובדה ש"התרומה החשובה הזו לזדורוב הבא" נקנתה בדמה של מישהי אחרת, מישהי שהיה כל-כך קל להעלותה לקורבן, לא באמת חשובה. נורא.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו

במדור ביקורת התקשורת של גלובס ננסה מדי שבוע לנתח אירועים תקשורתיים, להתחקות אחר הכוחות שמניעים את התקשורת, לאוורר החוצה פרקטיקות עיתונאיות שגורות, ולדון ביחסי הגומלין בין העבודה העיתונאית ה"רשמית" לרשתות החברתיות.

להיות גוף תקשורת שמבקר תקשורת זה מורכב בהגדרה, אבל נשתדל לבקר בשקיפות גם את עצמנו, ולהיות ענייניים והגונים גם כלפי המתחרים שלנו. מאוד נשמח לקבל רעיונות, הצעות וגם ביקורת לכתובת המייל gidon-d@globes.co.il.

צרו איתנו קשר *5988