קו המשווה | פרשנות

סין, רוסיה ואיראן: כללי המשחק הבינלאומי משתנים לרעת המערב

חצי מאה לאחר שסין התחילה להיפתח לעולם החיצון, הזהירות והצניעות של הימים הראשונים נעלמו • גבולות חדשים נפרצים במערכה אגרסיבית על אזורי השפעה • עצם הדמוקרטיה המערבית נתפסת עכשיו כאיום על ריבונותה של סין ועל שלמותה

נשיא איראן חסן רוחאני ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין / צילום: Associated Press, Alexander Zemlianichenko
נשיא איראן חסן רוחאני ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין / צילום: Associated Press, Alexander Zemlianichenko

ב-24 בפברואר 1972 הסבו נשיא ארה"ב וראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין בפעם הראשונה לדון בענייני העולם. זה היה במהלך ביקורו המפורסם של ריצ׳רד ניקסון בבייג׳ינג. בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יכולים להגיד שזה היה האקט הדיפלומטי החשוב ביותר של זמננו. הביקור ההוא שינה את מהלך ההיסטוריה.

הפרוטוקול הרשמי מכיל 32 עמודים. רק בעמוד 29 למטה, ראש הממשלה ג׳ו אן-לאי הציג שאלה שלא נגעה לסביבתה הגיאוגרפית המיידית של סין. "כיצד אתה חוזה פתרון לבעיית המזרח התיכון?" הוא הקשה לניקסון, אגב צחקוק (הפרוטוקול מציין את זה, בסוגריים), והוסיף "צרפת רצתה שאנחנו נשתתף בפתרון שאלת המזרח התיכון, ואנחנו סירבנו, מפני אין לנו תפקיד שם".

ניקסון ענה מה שענה, והוסיף חנופה דיפלומטית. "הבעיה הזו כה מסובכת, שאולי כאשר סגן שר החוץ (של סין) ייסע למרכז האו"ם, הוא יוכל להביא אתו קצת חוכמה סינית לפתרון הבעיה". "בלתי אפשרי", השיב ג׳ו.

הריצו-נא את הסרט 49 שנה וחמישה שבועות קדימה. אין בהנהגה הסינית עוד שום דבר ממין צניעותו של ג׳ו אן-לאי. בחצי מאה, סין הקומוניסטית נפטרה בהחלט מרגשי הנחיתות או הענווה של ימי מאו האחרונים. דרכה אל העולם החיצון לא עוברת עוד בדיפלומטיה זהירה; את הדלת היא מוכנה לפתוח בכוח. היא עושה כן זה שנים בסביבתה המיידית, ועכשיו היא עושה כן בסביבתה הקצת יותר מרוחקת. בשבוע שעבר היא כרתה ברית אסטרטגית עם איראן.

בשערי המזרח התיכון

לסין הקומוניסטית אין ידידים או בעלי ברית קבועים. היא החליפה אוריינטציות פעם אחר פעם. היא התחילה כחלוצה ההולכת לפני המחנה הפרולטרי, במאבק נגד המערב, לצד ברית המועצות; 20 שנה אחר כך היא התקרבה להפליא למלחמה נגד האחות הקומוניסטית; זמן קצר אחר כך היא נעשתה שותפת אסטרטגית של ארה"ב הקפיטליסטית; את הרבע האחרון של המאה ה-20 היא הקדישה לפיתוח כלכלי שלא נראה כמותו, אבל הוסיפה לשמור על פרופיל נמוך למדי בזירה הבינלאומית. זה 20 שנה שהפרופיל מתרומם והולך.

אל שערי המזרח התיכון היא מתקרבת אסטרטגית לפחות מאז 2015. בשנה ההיא היא חכרה ל-43 שנה נמל עמוק מים בחוף הפקיסטני של הים הערבי, בואכה מצרי הוורמוז. ב-2016 היא פתחה בסיס צבאי בג׳יבוטי, בשערי ים סוף. שנה אחר כך היא חכרה ל-99 שנה נמל עמוק מים בסרי לנקה, ליד נתיבי השיט החוצים את הים הערבי.

ג׳יבוטי הייתה הבסיס הצבאי הראשון של סין מעבר לים. פקיסטן היא בעלת ברית רבת שנים של סין. העניין הסיני בפקיסטן ובסרי לנקה אמנם מיוחס לתכנית האב הגלובלית של "דרך המשי", או "יוזמת החגורה והדרך". אבל סרי לנקה מדגדגת את כפות רגליה של הודו, שיחסיה עם סין עתירי-מתח; והנמל הפקיסטני נמצא בחצי הדרך בין הודו למפרץ הפרסי.

בשותפות עם איראן אפשר אפוא לראות המשך טבעי של מהלך ההתפשטות האסטרטגי המתואר כאן. אבל אינה דומה איראן לסרי לנקה או לג׳יבוטי. גבול חדש נפרץ, כאשר סין חותמת הסכם אסטרטגי ל-25 שנה עם מעצמה אזורית אגרסיבית ותאבת התפשטות, שחצי המזרח התיכון רואה בה אויבת מושבעת. זו קריאת התיגר הנועזת ביותר של סין על ארה"ב ועל בעלות בריתה.

ההסכם הסיני-איראני התבשל זה זמן מה. התקשורת האיראנית דיווחה עליו בתרועות ניצחון עוד ביולי שעבר.

"משתתפת חסרת אחריות"

שני בכירים בממשל טראמפ אמנם כתבו אז, ש"תיאור ההסכם לוקה בהגזמה", אבל הם ראו ב"להיטותה של סין לחזק את ידיה של מעודדת הטרור והאנטישמיות המובילה בעולם" משום הוכחה נוספת שסין הפכה ל"משתתפת חסרת אחריות" ביחסים הבינלאומיים.

כמובן, כל מה שסין עושה בעולם היא עושה לטובת האינטרסים הכלכליים שלה. כשלעצמו, זה הרגל שקצת קשה להתלונן עליו. אבל העניין הסיני באיראן חורג מטובות הנאה פיננסיות ומאספקת נפט (רכישות הנפט הסיניות מאיראן מתקרבות למיליון חביות ביום, כמעט כדי ניטרול הסנקציות של ארה"ב).

בדצמבר 2019, ציי איראן, סין ורוסיה ניהלו תמרון משותף בים הערבי ובכניסה למפרץ הפרסי. ניתן לו השם "חגורת הביטחון הימית". הרוסים והסינים תיארו אותו כ"פעולה משותפת נגד שודדי ים". איראן השתדלה לשוות לו מראה של אקט מכונן של "ברית תלת-צדדית". סגן הרמטכ"ל של סין הגיע לטהרן זמן קצר לפני התמרון. סביר להניח שהאיראנים הפריזו בחשיבותו במתכוון, והסינים והרוסים המעיטו במתכוון. סוף סוף, "שודדי הים" הפעילים ביותר בכניסה למפרץ הפרסי הם אנשי הקומנדו הימי של משמרות המהפכה האיראניים.

בקיץ שעבר, כאשר ההסכם הסיני-איראני התחיל להסתמן, "וול סטריט ג׳ורנל" ראה בו תזכורת "שמעצמות אזוריות סמכותניות אינן נוטות להגביל את עצמן לאזורים שבהן הן שוכנות". מוטב לזכור שארה"ב עצמה עברה תהליך דומה של התפשטות אסטרטגית. היא הכריחה את יפן לפתוח את נמליה לסחר אמריקאי באמצע המאה ה-19, וחצי מאה אחר כך היא כבר היתה הכובשת והמספחת הברוטלית של הפיליפינים.

אבל על זה צריך להגיד שגם הזמנים וגם הציפיות השתנו. סין משגרת סימנים ברורים שהיא נכנסת למאבק פעיל על אזורי השפעה, והיא עושה כן בשיתוף עם מעצמות סמכותניות אחרות.

ארה"ב כאויבת משותפת

לצד ההתקרבות בין סין לאיראן נמשכת גם ההתקרבות האסטרטגית בין סין לרוסיה. ההודעה, לפני שלושה שבועות, על יוזמה רוסית-סינית להקים תחנת מחקר משותפת על הירח אמנם כשלעצמה אינה סיבה לדאגה, אבל מדאיג מה שהיא מבטאת: ציר אנטי-מערבי מתחזק.

ולדימיר פוטין נשאל עוד באוקטובר שעבר על האפשרות של ברית צבאית רשמית עם סין. לפי שעה, הוא אמר, "היא תיאורטית", אבל היא בגדר האפשרות, ובינתיים "ללא ספק, שיתוף הפעולה שלנו עם סין מחזק את יכולתה הצבאית".

מה משותף לסין, לרוסיה ולאיראן? קודם כול, נרגנותן כלפי ארה"ב. כל השלוש נתונות עכשיו לסנקציות אמריקאיות, מהן מרחיקות לכת בחומרתן.

הנשיא ביידן קרא זה לא כבר לפוטין "רוצח", והכריז שלנשיא סין "אין אף עצם דמוקרטית אחת בגופו". רוסיה וסין לא ייצאו למלחמה על עלבונות אישיים, אבל העלבונות האלה מקילים עליהן לראות בארה"ב אויבת משותפת. את האייאטוללה כמובן אין צורך לשכנע שאמריקה היא השטן הגדול.

ההיסטוריה הדיפלומטית מלאה דוגמאות, עוד מאז המאה ה-16, של בריתות המכוונות לא רק נגד צבא, כי אם גם נגד אידיאולוגיה. ארצות עשו יד אחת כדי לבלום מגמות ליברליות או רדיקליות בדת, בפוליטיקה ובסדר החברתי. מלחמות אזוריות רבות משתתפים, או אפילו מלחמות עולם, יצאו מן השותפויות ההן.

את התנהגות סין ראוי אולי להתחיל לתפוס גם בקונטקסט הזה. נראה שהיא חושבת עכשיו את הדמוקרטיה המערבית עצמה לאיום על ריבונותה ועל שלמותה הטריטוריאלית. היא עוסקת עכשיו בשכתוב של כללי המשחק הבינלאומי לרעת הדמוקרטיות המערביות.
_________________

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny