כדי להגיע לעוד הישגים, צריך לפתח תרבות ספורט

הספורט הישראלי מקבל מהמדינה כמיליארד שקל בשנה - 0.2% בלבד מסך התקציב, פחות מכל מדינה באיחוד האירופי • אין פלא שהוא נכנס לקיפאון הישגי כל כך ארוך (אולי למעט בג’ודו), שגם ביום העצמאות ה־73 נראה רחוק מאוד מסיום

מכבי תל אביב אלופת אירופה, 1977 / צילום: סער יעקב-לע"מ
מכבי תל אביב אלופת אירופה, 1977 / צילום: סער יעקב-לע"מ

אם שואלים ישראלי מהם רגעי הספורט הגדולים ביותר בתולדות המדינה, אפשר כנראה לזקק את התשובה לכמה אירועים בודדים - ההופעה של נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו ב-1970, הזכייה של נבחרת ישראל בכדורסל במקום השני באליפות אירופה בטורינו ב-1979, הזכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה בבלגרד ב-1977, המדלייה האולימפית הראשונה של יעל ארד בברצלונה 1992, והזהב של גל פרידמן באולימפיאדת אתונה 2004.

כולם אירועים שהולכים וצוברים אבק. הדור שכבר משתחרר היום מהצבא לא חווה אף אחד מהם בחייו. מה קרה שהספורט הישראלי נכנס לקיפאון הישגי כל כך ארוך (אם מתעלמים לרגע ממדליות בג'ודו, עם כל הכבוד לג'ודו), שגם ביום העצמאות ה-73 נראה רחוק מאוד מסיום?

נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו, 1970 / צילום: Associated Press, RAOUL FORNEZZA,
 נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו, 1970 / צילום: Associated Press, RAOUL FORNEZZA,

לא משקיעים בתשתיות

לספורט במדינת ישראל אין מקום. קודם כל אין לו מקום תקציבי - תקציב הממשלה למשרד הספורט עומד על כמיליארד שקל בשנה. במלים אחרות, מדינת ישראל משקיעה מתוך התקציב הכולל שלה 0.2% בלבד בספורט - פחות מכל מדינה באיחוד האירופי. לשם השוואה, ההוצאה הממשלתית הממוצעת באיחוד האירופי על ספורט ונופש עמדה ב-2018 על 0.8% מסך התקציב.

במדינות מסוימות ספורט משמעותי הרבה יותר. בהונגריה, למשל, ההוצאה הממשלתית על ספורט עומדת על 2.1% מסך ההוצאה הממשלתית. מחוץ למדינות האיחוד ישנן מדינות שמשקיעות עוד יותר - איסלנד משקיעה 3.7% מההוצאה הממשלתית שלה על ספורט ונופש. מצד שני, בריטניה שנחשבת למדינת ספורט נפלאה, מקדישה לעניין רק 0.4% מההוצאה שלה.

בכל מקרה, הכסף הזה לא מצליח לייצר לא תשתיות ולא ספורטאים - רק 112 אלף ספורטאים תחרותיים יש היום בישראל, שיעור נמוך מאוד ביחס למדינות ה-OECD. בתוך התמונה הסטטיסטית קיימים עיוותים נוספים: מתוך סך העוסקים בספורט תחרותי בישראל, כמחצית עושים זאת בשני ענפים, כדורסל וכדורגל. בנוסף, היחס בין ספורטאים לספורטאיות בישראל עומד על 1:5, ולמרות לא מעט תוכניות לשינוי הפערים הללו, הם נשמרים כבר כמעט עשור.

הבעיה השנייה בישראל היא תשתיות ספורט. אמנם יש בעשור האחרון שיפור משמעותי בעקבות הכספים שמוקצים מקרן המתקנים, אבל החוסר הוא עצום, והרשויות אינן מצליחות לסגור את הפער בין התקן הנדרש למתקני ספורט.

המלצות מינהל התכנון ומשרד הפנים מדברות על תקן מתקני ספורט, על מנת לאפשר שירות מינימלי לתושבים. בפועל, הפערים בין התקן לבין המציאות הם עצומים - בריכות שחייה חסרות בכמויות אדירות, כך גם מגרשי טניס, אולמות ספורט, מגרשי כדורגל ולמעשה הכול. אם כבר יש אולם ספורט, הוא משמש לעתים מספר ענפים במקביל באותה יחידת אימון.

הרשויות המקומיות מקבלות מקרן המתקנים זכאות למימון שלעתים מגיעה ל-75% משווי הבנייה של המתקן, אולם גם אז הן לא ממהרות לממש אותה. מבדיקת גלובס עולה שבקרן המתקנים קיימת רשימה של 258 מגרשי כדורגל שהרשויות זכאיות למימון חלקי עבורם, אבל שיעור המימוש עומד על קצת פחות מחצי (כ-120 מגרשים). בגזרת אולמות הספורט ישנם 680 אולמות שעבורם זכאיות הרשויות למימון חלקי, אבל הזכאות ליותר מ-200 אולמות לא מומשה.

כל עוד לא יישרו קו בישראל, או לפחות יתקרבו ליישור קו בנושא מתקני הספורט - אי אפשר לדבר על הרחבת העיסוק בספורט בישראל. עם הגידול הטבעי של האוכלוסייה (בין 2010 ל-2017 אוכלוסיית ישראל גדלה ב-12% - יותר מפי 3 ממוצע ה-OECD), המגבלה של שטחים ציבוריים ברשויות, והעובדה שמתקן ספורט באופן טבעי יושב על שטח יחסית גדול - אנחנו עוד עלולים להתגעגע למצב של 2021 מבחינת תשתיות ספורט.

יעל ארד זוכה במדליה אולימפית, 1992 / צילום: Reuters, Phil O'Brien
 יעל ארד זוכה במדליה אולימפית, 1992 / צילום: Reuters, Phil O'Brien

הכול מתחיל בחינוך

בואו נעזוב לרגע כסף ותשתיות, ונדבר על תרבות ספורט. עוד לפני כסף, מדינת ישראל לא חושבת שספורט חשוב, והיא מבהירה את זה היטב בסדרי העדיפויות שלה. אם ניגש לבתי הספר, ישראל היא אחת המדינות שמקצה הכי הרבה שעות לימוד של מקצועות חובה בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים מכל מדינות ה-OECD.

בשנת 2019 עמד ממוצע שעות הלימוד בחטיבת הביניים במקצועות החובה הנבחרים בישראל על 984 שעות בשנה, לעומת 919 שעות בממוצע במדינות ה-OECD. כמה שעות ספורט מתוך זה? במדינות ה-OECD מספר שעות החינוך הגופני השנתיות עמד על 71, לעומת 55 שעות בישראל.

 
  

ביסודי המצב לא יותר טוב - גם כאן ממוצע ה-OECD לחינוך גופני עומד על 75 שעות שנתיות, לעומת 57 שעות שנתיות בישראל. וגם כאן זה קורה למרות שכמות השעות שתלמיד בישראל מבלה בבית הספר במסגרת לימודי חובה, גבוהה בהרבה. לשם השוואה, בסלובניה תלמיד ביסודי לומד 98 שעות חינוך גופני בשנה, שיעור שמתקרב לסך שעות המתמטיקה שלו. עניין של סדרי עדיפויות.

כשהבסיס התרבותי רעוע, קשה לתקן גם בהמשך. מדוח שפורסם ב-2018 ובחן את פעילות הספורט העממית במדינות ה-OECD, עולה שלישראלים יש דברים אחרים לעשות מאשר פעילות ספורטיבית. בעוד ש-62.9% מהנשים במדינות ה-OECD עמדו בהמלצות ארגון הבריאות העולמי לביצוע פעילות גופנית יומיומית, בישראל עמד שיעור הנשים על 37.8% - המקום האחרון מבין כל המדינות.

גם בקרב גברים מדובר בשיעורים הנמוכים ביותר ביחס למדינות ה-OECD. רק 39.2% מהגברים בישראל עמדו בפעילות הגופנית המומלצת, לעומת ממוצע של 70.5% במדינות ה-OECD.

גל פרידמן ומדליית הזהב באתונה, 2004 / צילום: Reuters
 גל פרידמן ומדליית הזהב באתונה, 2004 / צילום: Reuters

מה הפתרון, ואיך לא נמשיך לבכות על מצב הספורט גם ביום העצמאות ה-100? בסופו של דבר, יש פה יותר מדי גורמים שתלויים אחד בשני. ברור שללא מתקנים אין היכן לעשות ספורט גם אם רוצים, ובאין מספיק שטחים ברשויות המקומיות, אין איפה לבנות מתקנים. אבל אם צריך משהו אחד קטן שיתחיל להניע את המהפכה, זה יהיה שינוי תרבות הספורט בישראל.

כרגע צריך פשוט להסתכל החוצה, מעבר לים, ולנסות להבין מהי תרבות ספורט ואיך בונים אותה. זה לא יקרה בגלל מדליה בג'ודו או שער של ערן זהבי בליגה ההולנדית.

צרו איתנו קשר *5988