האלימות הגואה בחברה הערבית: אנחנו חיים ביקום מקביל

אילו מין חיים אלה? לקום בבוקר בפחד, לשמוע כדורים שורקים מכל עבר ובכל שעות היום, אנשים חפים מפשע נרצחים, ואין דין ואין דיין • ובכל פעם זה מרגיש עוד יותר קרוב, ואף אחד מאיתנו לא חסין

הפגנות בחברה הערבית במחאה על האלימות ועל מחדלי הממשלה בטיפול בה / צילום: דוברות הרשימה המשותפת
הפגנות בחברה הערבית במחאה על האלימות ועל מחדלי הממשלה בטיפול בה / צילום: דוברות הרשימה המשותפת

מרים אלתקרורי, רק בת 21, נהרגה בדרכה לביתה על-ידי "כדור תועה" שנורה בקטטה בירושלים המזרחית, וזה שובר לי את הלב לדעת שהיא לא האחרונה. בשבוע שעבר נרצחו 7 אזרחים ואזרחיות ערבים, מתחילת השנה נרצחו 34, ואת הפצועים או מקרי הירי ללא פצועים אנחנו בכלל לא סופרים.

המציאות שבה אנחנו חיים בלתי נסבלת. אילו מין חיים אלה? לקום בבוקר בפחד, לשמוע כדורים שורקים מכל עבר ובכל שעות היום. אנשים חפים מפשע נרצחים, ואין דין ואין דיין. ובכל פעם זה מרגיש עוד יותר קרוב, ואף אחד מאיתנו לא חסין. כמה מפחיד לשאול את עצמך את השאלה - מתי זה יגיע לאהוביי או אלי? בשבוע שעבר מפלצות האדם גדעו את חייה של סוהא מנסור, תושבת העיר שלי, טירה. היא הייתה החברה הכי טובה של אחותי, אישה צעירה ואמיצה שאהבה את החיים, אימא לשתי בנות ובן. רעול פנים נכנס לסלון היופי שפתחה לא מזמן וירה לעברה חמישה כדורים מטווח אפס. בהלוויה בה נכחתי הלב נקרע לשמוע את בנה האוטיסט לא מפסיק לבכות ולצעוק: תחזירו לי את אימא!

אני מלאת חרדה ופחד. אני ועוד מאות אלפי אמהות, במקום להתחיל את היום בלברך את ילדינו בבוקר טוב, אנחנו מכנסות אותם לתדרוך של עשרת הדיברות וכל דיבר מתחיל ב-"אל"- אל תדבר, אל תעשה, אל תתערב וכו'. הילדים שלנו חיים בסיוט שלא נגמר. פחד משתק. פחד שישפיע על דור שלם של אזרחים לעתיד.

מדינת ישראל מועלת באופן שיטתי בתפקידה

בשיעורי האזרחות בבית הספר התיכון לימדו אותנו שיש חוזה בין המדינה לבין אזרחיה, ושתפקידה הראשון של כל מדינה הוא הדאגה לביטחונם של אזרחיה. ערך החיים הוא ערך קדוש בחוזה זה. אבל מדינת ישראל מועלת באופן שיטתי בתפקידה ונכשלת בשמירה על חייהם של אזרחיה השייכים ללאום מסוים - הערבים. הרבה פעמים נדמה שהמציאות הבלתי אפשרית הזו מתקיימת בפלנטה אחרת או ביקום מקביל ולא בלב-ליבה של ישראל, ואלה לא רק קברניטי המדינה אלא גם הרוב היהודי, שלא רוצים לראות את מצוקתם של שכניהם, או שמנסים לשכנע את עצמם, הרבה פעמים ממניעים גזעניים, שהתופעה היא תופעה תרבותית והיא ייחודית לערבים "הפרימיטיביים". קשה להשתחרר מהתחושה שאם מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים היו מסתובבים בתל אביב או בעפולה, המדינה הייתה בוערת.

שאלה שכל בר-דעת חייב לשאול את עצמו היא למה? ולמה כל-כך הרבה אזרחים נרצחים? למה לא מוצאים את הרוצחים שלהם? למה כשארגוני פשיעה ניסו להטיל אימה על נתניה המשטרה הכתה ביד קשה בפושעים והחזירה את הביטחון לרחובות, אבל אותה משטרה יושבת בחיבוק ידיים כשהפושעים הורסים את חייהם של משפחות שלמות באום אל-פחם? אותם שוטרים, במקום להגן על חייהם של האזרחים, הם תוקפים ומכים את המפגינים נגד האלימות. למה אצל יהודים, אחד מכל שני מעצרים מוביל לכתב אישום, אבל בקרב הערבים, שני שלישים מהמעצרים לא מובילים בסופו של דבר לאישום?

כדי להשיב על השאלה צריך לחפור עמוק פנימה, צריך לחשוף את היסודות. כי זו בעיה שורשית של מדיניות ושל אפליה ממוסדת מאז קום המדינה. מדיניות מתמשכת של אפליה בתקציבים, שהביאה לעוני ונחשלות. מערכת חינוך שכל תכלית להשאיר את ילדינו בורים ולשמר את מעמדנו כחוטבי העצים ושואבי המים של המדינה. דאגה לשמר אותו כלואים בתוך הגטו - הכפרים והערים שלנו בלי אופק, ובשנים האחרונות גם מתווספים החוקים שמסדרים את האפליה - חוק הלאום וחוק קמינץ הדרקוני שחיבל סופית בחלום הבית בקרב הצעירים הערבים בנוסף לחסימת התפתחות עתידית או הגדלת שטחי השיפוט של היישובים הערבים.

מדינת ישראל מעולם לא ראתה באזרחיה הערבים אזרחים שווים, משטרת ישראל רואה את הערבים כאויבים פוטנציאליים וכגיס חמישי. כל שוטר בישראל כשהוא בא במגע עם ערבי הוא לא רואה אזרח שיש לשרת אותו ולהגן עליו, אלה סכנה ביטחונית.

משבר חסר תקדים

אבל החברה הערבית בישראל משוועת לעזרה ונתונה היום במשבר חסר תקדים. כדי לנצח את המשבר הזה אנחנו צריכים אתכם - האזרחים היהודים - איתנו. הפשיעה המשתוללת מביאה לייאוש כבד, ייאוש שאגב הבחירות האחרונות ניכר גם בירידה במוטיבציה לצאת ולהצביע. לצערי, רבים מהאזרחים הערבים מאבדים לאט-לאט את האמון ביכולת שלהם להשפיע על המציאות ולכן שוקלים לוותר גם על זכותם הדמוקרטית.

אני עדיין אופטימית. אני מאמינה שאפשר לנצח את האלימות והפשיעה. אני קוראת לכם, אזרחי ישראל היהודים - בואו להיות חלק מהמאבק, הצטרפו אלינו כדי להיות חלק משמעותי מהתיקון.

אם נראה התעוררות מקצה לקצה, אם תקום כאן תנועה סולידרית שתעמוד לצידנו, אם תהיו איתנו יחד בצמתים ובכיכרות, בהפגנות באום אל-פחם ובבאקה, אבל גם בתל אביב ובחיפה, זו תהיה נקודת מפנה אמיתית. זה מסר של תקווה לילדים שלנו. אולי התייאשנו מהממשלה ומהבטחותיה, אבל לא התייאשנו משותפות אזרחית.

הכותבת היא ממייסדות "אמהות למען החיים", יו"ר נעמ"ת במרחב המשולש הדרומי וחברה בצוותי המומחים של המשבר

צרו איתנו קשר *5988