להגיב ביד חזקה ולנצל את ההזדמנות כדי לפגוע בנכסי חמאס

ישראל חייבת לעשות כל מאמץ להרגיע את ירושלים • אין להסתפק בכיבוי שריפות מיידי אלא להפיק לקחים מהותיים • בד-בבד, מול חמאס בעזה יש להוריד מהפרק את משוואת עזה–ירושלים, וחשוב שארגון הטרור ייצא מהסבב עם ההבנה שלא כדאי להציב תנאים לישראל

יירוטים של כיפת ברזל / צילום: Reuters, אמיר כהן
יירוטים של כיפת ברזל / צילום: Reuters, אמיר כהן

אירועי ההסלמה האחרונים מול עזה מסמלים בעת ובעונה אחת ניגון חוזר בסדרה בלתי נגמרת של התפרצויות אלימות וניגון חדש כמוהו לא הכרנו.

לראשונה הציב חמאס משוואה הקושרת הלכה למעשה בין ירושלים ובין עזה, מציבה לישראל אולטימטום לגבי התנהגותה בירושלים - ומממשת אותו בירי לעבר ישראל בכלל ומבואות ירושלים בפרט. הפעם חמאס הוא שפתח את הסבב האלים במהלומת פתיחה משלו. זהו מצב חדש ומסוכן.

אין ספק כי האירועים האחרונים קשורים בהצטברות החריגה של שורת אלמנטים נפיצים בירושלים - חודש הרמדאן, חיכוך יהודי-ערבי במזרח העיר, סוגיית פינוי הבתים בשייח' ג'ראח, יום ירושלים ועוד. פירומנים משני הצדדים נחפזו לשפוך שמן על המדורה. התעוררות מאוחרת של הדרג המדיני והחלטות שנויות במחלוקת של המשטרה לא הוסיפו להרגעת המצב. כל אלה שיחקו לידי חמאס אך עדיין אינם מספקים הסבר מלא למשוואה החדשה שהציב. את ההסבר המשלים יש לחפש בהקשר הפנים-פלסטיני.

ראשית, במישור יחסי הרשות הפלסטינית וחמאס והמאבק על הכתבת סדר היום הלאומי הפלסטיני. החלטתו לאחרונה של מנהיג הרשות אבו-מאזן לדחות את הבחירות הפרלמנטריות ברשות עוררה מורת רוח קשה בקרב חמאס עד כדי הכתרת החלטה זו כ"הפיכה" נגד רצון העם הפלסטיני. חמאס רצה בקיום הבחירות - כמוהן לא נערכו זה כ-15 שנה - כי העריך, מן הסתם נכונה, שנוכח הפיצול הקשה בתנועת הפתח וחולשתו של אבו מאזן יוכל לחזק כוחו הפוליטי ולשאוב לגיטימציה. כמי שנושא עיניו להתמודדות על הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית ביום שאחרי אבו מאזן, חמאס ייחס לבחירות אלה חשיבות רבה. הוא לא הסתפק בדחיה על הסף של עילת אבו-מאזן לדחיית הבחירות, קרי - חוסר היענותה של ישראל לדרישת הרשות לאפשר בחירות חופשיות במזרח ירושלים. הוא ניצל את ההזדמנות שסיפקה לו התפרצות האלימות בירושלים ורכב על הגל שלה, ובכך שידר ומשדר לציבור הפלסטיני: אנו איננו מגינים על ירושלים בדיבורים ריקים כאבו מאזן אלא בנשקנו ובנכונותנו לשלם מחיר.

התוצאה נכון לעכשיו? חמאס מכתיב את סדר היום כשהוא נישא על שפתי הצעירים במזרח ירושלים, ועל הדרך נהנה מהתסיסה שמעוררת ההתפרצות האחרונה בקרב ערביי ישראל ומהגינויים לישראל מצד המנרמלות החדשות איתה בעולם הערבי.

ויש גם הקשר פנים-חמאסי. בישראל העריכו משך תקופה ארוכה כי מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינואר, הוא השולט בהחלטות הנוגעות לירי והוא הפרטנר האפשרי להסדרה ארוכת טווח בהיותו מנהיג פרגמטי הקשוב לצרכים ההומניטריים של האוכלוסייה בעזה. אלא שנראה שגם התמונה בתוך חמאס השתנתה. סינואר בקושי נבחר לאחרונה מחדש להנהגת התנועה בעזה, האילוצים הפנימיים עליו כנראה גברו ומן האוב הגיח לפתע מחמד דף, סמל הזרוע הצבאית של חמאס ומי ששרד ניסיונות התנקשות ישראליים.

המצב החדש זורק אור, או שמא צל, על הנחות היסוד והדילמות המאפיינות את מדיניות ישראל כלפי עזה וחמאס בשנים האחרונות. בהעדר תוחלת בעתיד הנראה לעין לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני משמעותי ובהעדר סיכוי של ממש בעתיד הנראה לעין להחלפת שלטון חמאס (בעיקר מטעמים פנים-פלסטינים), ישראל אימצה מדיניות הרואה בחמאס ריבון דה-פקטו בעזה לטוב ולרע ומתנהלת בתווך שבין הרצון שלא לאפשר לו להתחזק צבאית ומדינית אך גם לא להקריס אותו ולהישאר בלי כתובת אחראית בעזה. בתווך זה חתרה ישראל להגיע עם חמאס לרגיעה ביטחונית ארוכת טווח, כולל באמצעות הרתעה, כסף קטרי והסדרה. ההרתעה התגלתה כשברירית בין השאר נוכח רתיעת ישראל מללכת כל הדרך לריסוק חמאס, הכסף הקטרי בעייתי (נוכח האוריינטציה האסלאמיסטית של השלטון הקטרי) ומאמצי ההסדרה לא צלחו את התהום הפעורה בין הצדדים (כולל סוגיית השבויים והנעדרים הישראלים שחמאס מחזיק כקלפים ציניים). שלא במפתיע, מדיניות זו לא הצליחה לכונן שיווי משקל יציב וישראל מצאה עצמה נעה כמטוטלת בין קצוות ההסדרה וההסלמה וחיה עם פרצי אלימות מחזוריים. המשוואה החדשה שהציב חמאס לפתחנו מערערת עוד יותר את התמונה.

מה על ישראל לעשות?

ראשית, ישראל חייבת לעשות כל מאמץ להרגיע את הזירה הירושלמית הכל כך רגישה ודליקה. אין להסתפק ב"הטלת שמיכה" על התבערה אלא להפיק לקחים מההתלקחות האחרונה ולטפל גם בתשתיות הפיזיות והחברתיות במזרח העיר אשר הזנחתן משך שנים תרמה ליצירת חממה בה גדל נוער פלסטיני לעומתי.

שנית, מול חמאס בעזה אין לישראל ברירה אלא להגיב ביד חזקה תוך ניצול ההזדמנות הנוכחית לשלילת כמה שאפשר מנכסיו הצבאיים. את משוואת עזה-ירושלים יש להוריד מן הפרק, וחשוב שחמאס ייצא מהסבב הנוכחי עם המסקנה כי במשוואה זו יצא שכרו בהפסדו.

לבסוף, על הממשלה החדשה (לכשתהיה כזו) לבחון מחדש את יסודות מדיניות ישראל כלפי עזה. יתכן מאוד שהמסקנה של בחינה כזו תהא כי בהעדר כלים מדיניים מספקים אין מנוס ממהלך צבאי מאסיבי בעזה לצורך שינוי המציאות וייצובה. אלא שעל ישראל להיזהר מלהגרר למהלך כזה בעקבות הכתבה של חמאס. עליה להכין מהלך כזה, ליצור את התנאים למימושו ולהגדיר היטב את תכליתו ויעדיו האסטרטגיים , כולל האפשרות להכניס בסיומו למשוואת עזה שחקנים חסרים כמו הרשות הפלסטינית או שחקנים ערביים חדשים. את המנגינה החדשה של חמאס אפשר וצריך להפסיק אך נדרשת גם מנגינה ישראלית חדשה.

הכותב כיהן כראש החטיבה האסטרטגית, המזכיר הצבאי של שר הביטחון, שליח מיוחד של ראש הממשלה להנעת התהליך המדיני. עמית מחקר בכיר לענייני המזרח התיכון במכון למדיניות העם היהודי ובמכון וושינגטון

צרו איתנו קשר *5988