כשהנאום של עבאס נראה כמו היסטוריה, והלאומנות ניצחה את הכלכלה

נאומו המכונן של חבר הכנסת מנסור עבאס יו"ר רע"מ לאחר הבחירות האחרונות במרץ 2021, בדבר ההשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית הכללית והושטת היד לדו-קיום, הגיע לאחר מערכת בחירות שבה חיזרו מפלגות רבות אחר קולות הערבים, והשינוי המכונן לא פחות שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו בגישה כלפי הערבים בפוליטיקה הישראלית.

התחושה הייתה שדרך הפוליטיקה וההכרה בצורך בטיפול בבעיות המחמירות של החברה הערבית - ובראשן האלימות והפשיעה, אנחנו על סף עידן חדש של השלמה והשתלבות. לצד זה הייתה גם הנוכחות הבולטת של ערבים בצוותים הרפואיים שטיפלו במשבר בקורונה.

 ח"כ מנסור עבאס בנאום ההשתלבות לאחר הבחירות / צילום: צילום מסך מתוך ערוץ הכנסת

בנוסף, נתניהו מחד ויריביו הפוליטיים מאידך הכריזו על כוונה להשקיע מליארדים בחברה הערבית, המשך לתוכנית החומש 922, שהחלה ב-2016 עם הקצאה של 15 מיליארד שקל, מהם יושמו כשני שלישים מהסכום.

אלא שבמזרח התיכון כנראה שענייני דת ולאום מבעבעים מתחת לפני השטח עד להתפרצות, והסוגיות הכלכליות והאזרחיות הפכו לפתע חשובות הרבה פחות.
רשימת האירועים שבהם היו מעורבים ערבים ישראלים בשתי היממות האחרונות וחומרתם הפתיעה את כולם, כולל את הערבים עצמם ואת הנהגתם. תמונת המצב נראית גרועה מאשר מהומות אוקטובר 2000, למעט במספר הנפגעים הערבים. הקווים נחצו בהתפרעויות מאורגנות של אלפי ערבים, רובם צעירים, שתקפו באלימות יהודים שנקלעו לשכונותיהם או יישוביהם.

עד כה נמנו שני פצועים קשה מהאלימות הזו וכעשרה פצועים קל. אחד מהמפגינים מוסא חסונה מלוד, נורה ונהרג בידי תושב העיר יהודי, לפי גרסה אחת בדיוק כשהניף בקבוק תבערה, לפי גרסה שנייה לא היה מעורב במעשה.

במסגרת ההסברים להתפרעויות עולה הטענה שתולה את האשם במצב הכלכלי של החברה הערבית בישראל. הטענה מתבססת, בין השאר, על כך שכמה ממוקדי המהומות היות במקומות שבהם המצוקה קשה במיוחד, ובהם לוד, רמלה וכפרי הבדואים בנגב.
אוכלוסיית לוד מונה יותר מ-80 אלף איש, מהם קרוב ל-30 אלף ערבים. שחלקם חיים בשכונות עוני. בעשור האחרון נעשו לא מעט ניסיונות לשנות את המצב. גם נתניהו הודיע על תוכניות פיתוח.

ראש העירייה יאיר רביבו, שמכהן מאז 2013, קבע את הטיפול באוכלוסייה הערבית כיעד. לפי העירייה, בחמש השנים האחרונות היא השקיעה 400 מיליון שקל במגזר הערבי. בעירייה דוחים את הטענה כי המחאה באה על רקע כלכלי.

אלמנטים דתיים חוזרים בהפגנות

גם לפי גורמי מודיעין במשטרה ובשב"כ הסיפור הוא לא כלכלי. שם מצביעים על האופי המאורגן של חלק מהמחאות. למשל, היציאה מהמסגדים מיוחסת לפעילות של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית של השיח’ ראאד סלאח, להבדיל מהפלג הדרומי שבראשו עומד מנסור עבאס. ישנה פעילות גוברת של דרשנים ופעילים בפעילות המחאה.

גורם מודיעין הפנה לקריאות שהיו בהלוויה של מוסא חסונה מלוד, שבה עיקר הקריאות היו " ברוח ובדם נפדה את אל-אקצא" וגם קריאת הקרב נגד ישראל והיהודים: "חייב’ר חייב’ר יא יאהוד, ג’יש מוחמד סא-יעוד" - קריאת הקרב שמעלה על נס את הטבח שערכו המוסלמים הראשונים ביהודי חייב’ר בשנת 629.

"ברור שלא יכולנו למנוע את המחאה"

אחד מראשי העיריות הערביות, שרואיין בגלובס יותר מפעם אחת, ביקש להישאר בעילום שם הפעם. "ברור שלא יכולנו למנוע את המחאה לאור התמונות שהגיעו מהמסגדים בירושלים, ונכון שהייתה העצמה מכוונת שלהם פה. אבל הכל הפך חסר שליטה ואלים. מי מאיתנו שמנסה לצאת נגד ההפגנות, סופג ביקורת ואיומים. ברור שמותר וצריך להפגין, אנחנו מודאגים מההתנהלות הגזענית של המשטרה והממשלה, ונאבקים נגדה, אבל כבר לא יכולים לשלוט בצעירים. החשש שלי הוא מנזקים תדמיתיים וכלכליים: יש כבר הרבה קריאות לחרם צרכנים, וחברים יהודים מתקשרים לשאול, ‘מה קרה לכם?".

הודעה שפרסמה סיעת חד"ש בלילה שבין שלישי לרביעי, מראה את כישלונה של ההנהגה הערבית בישראל, ועד כמה נחוץ בה שינוי, שאחד מסימניו הוא יו"ר רע"מ מנסור עבאס. ההודעה פורסמה יותר מיממה לאחר התחלת ההפגנות האלימות בלוד, עכו, כפר כנא ומקומות אחרים, שאולי נכון יותר להגדירן פרעות, וזו לשונה: "אנו מודאגים מהידרדרות המצב והגלישה לאלימות. אנו מתנגדים לכל פגיעה באזרחים חפים מפשע".

עם זאת, ההודעה לא כללה שום מילה על הרקטות שהרגו חמישה אזרחים, בין השאר, אב ובתו תושבי לוד ערבים. עד אז ראשי המשותפת עסקו בעיקר בליבוי היצרים, בהודעות גינוי חריפות ובוטות לממשלה לנתניהו למשטרה ובכלל. הם השתתפו בהפגנות בשיח’ ג’ראח, וסירבו לגנות את נסיונות הלינץ’ ביהודים במזרח העיר, את ידויי האבנים והזיקוקים אל המתפללים בכותל ושאר אירועי האלימות. ואם זה היה צפוי מצד חבר כנסת כמו סמי אבו שחאדה מבל"ד, יו"ר המשותפת איימן עודה הפתיע.

 איימן עודה / צילום: דוברות הכנסת

שני דוברים חריגים במנהיגות הערבית

שניים חרגו מהתמונה הזו. הראשון הוא ח"כ עיסאווי פריג’ ממרצ, שצייץ והתראיין נגד האלימות: "האנרכיה ברחובות רמלה, לוד ומקומות אחרים, מאיימת על קיומנו כחברה. יש לנו כעת כמנהיגי הציבור משימה אחת - לפעול להרגעת הרוחות".

השני היה עבאס, מי שעשה את השינוי בגישת הפוליטיקאים הערבים ביחס לממשלה ולהשתתפות בה. מאז פרוץ המהומות במזרח ירושלים סביב מסגד אל אקצא הוא היה נתון בלחצים קשים בתוך החברה הערבית מעצם היותו המנהיג הפוליטי של התנועה האיסלמית בישראל. בשל ההלקחות באל-אקצא ביום ב’, הוא החליט להשעות את המו"מ ולאחר המהומות בערים הערביות והמעורבות שבר שתיקה. הוא התראיין בתקשורת הערבית ואמר: "אני קורא לשמור על מרקם היחסים הסובלני והעדין בין אזרחי המדינה היהודים והערבים, ודוחה כל תופעת האלימות".

אחר כך בראיון נוסף הבהיר: "אין מנוס מלשוב למגעים הפוליטיים להרכבת הממשלה אחרי שהאש תדעך. יש לנו הזדמנות אמיתית למלא תפקיד חשוב בפוליטיקה הישראלית למען החברה שלנו". וכאן אולי נעוצה התקווה. עבאס לא היה מפרסם דבריו אלה לולא היה זוכה גם לתמיכה מהחברה הערבית ובעיקר מראשי תנועתו וחברי מועצת ה"שורא".

ראשי המשותפת לעומתו חיים בעידן של מהומות שנת 2000. בפעילותם מחזירים את החברה הערבית שני עשורים לאחור. הלגיטימיות של המחאה קיימת אבל רבים מראשי הציבור הערבי והמשותפת בתוכם מעצימים תעמולה שקרית על המתרחש באל אקצא, ובכך מלבים את המצב. וגרוע מזה הם לא פועלים באופן מובהק נגד האלימות נסיונות הלינצ' את שריפת בתי הכנסת והעימותים הקשים עם יהודים ועם המשטרה.

האופטימיות מגיעה גם מלא מעט אזרחים ערבים שהגנו על יהודים שהותקפו. כאלה היו בכפר כנא, בטובא זנגריה ובעוד מקומות.