אלימות לעולם לא צומחת יש מאין

1. ב-4 בנובמבר 1995 התייצב ראש הממשלה יצחק רבין, סמוק פנים ונרגש, מול הקהל העצום שהגיע לכיכר מלכי ישראל בלי שיכול היה לדעת שכעבור ימים ספורים תיקרא אותה כיכר על שמו. בלי שיכול היה לנחש שזהו הנאום האחרון שיישא בחייו.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה", רבין אמר והבהיר: "זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות". דקות ספורות חלפו. ראש הממשלה ירד במדרגות העירייה לכיוון מכונית השרד שלו כשהוא מלווה בכמה ממאבטחיו, וההמשך ידוע - אותה האלימות שרבין הזהיר מפניה פגעה בו במופעה הקיצוני ביותר.

בימים שאחרי רצח רבין המדינה הייתה בהלם וביקשה לעשות חשבון נפש. איש לא תיאר לעצמו שאזרח ישראלי, יהודי, דתי, יעלה את רבין על מזבח הפנאטיות והקיצוניות. אבל רצח רבין לא הגיע יש מאין. כשרבין הזהיר מפני השלכות האלימות זה היה אחרי שהוא חווה אותה בכל מקום שאליו הגיע בשבועות שקדמו לרצח. בכנס במכון וינגייט, בכיכר ציון בירושלים, ובמקומות אחרים. ההסתה הקשה אפשרה את רצח.

כמו בנובמבר 1995, גם עכשיו הרוב הגדול של אזרחי ישראל מסתובבים בתחושת הלם מאירועי הימים האלה. איש מאיתנו לא רצה לדמיין שערבים ישראלים בערים מעורבות יבצעו מעשי לינץ’ ביהודים. איש מאיתנו לא העז לדמיין שיהודים יבצעו מעשי לינץ’ מישראלים ערבים. איש מאיתנו לא חשב שנהיה עדים לאירוע שכבר מתקרב למלחמת אזרחים של ממש.

אבל כמו ברצח רבין, גם אירועי הימים האלה לא הגיעו יש מאין. קדמו להם שנים של הסתה וגזענות ושנאת חינם. בכנסת ישראל מכהנים וכיהנו בשנים האחרונות חברי כנסת ערבים שהביעו הזדהות עם המאבק נגד קיומה של מדינת ישראל. אנשים כמו אבתיסאם מראענה שהביעה בעבר תמיכה בפעיל ג’יהאד אסלאמי והציעה להשמיד את זכרון יעקב או כמו חנין זועבי שהשתתפה במשט המרמרה ואמרה שחוטפי שלושת הנערים היהודים בגוש עציון ב-2014 אינם טרוריסטים.

בכנסת ישראל מכהנים חברי כנסת יהודים שנושאים על דגלם הדרה וגזענות. אנשים כמו בצלאל סמוטריץ’ שהציע ליצור הפרדה בין יולדות ערביות ליהודיות בבתי החולים, ושרק לאחרונה אמר ש"הערבים הם אזרחי ישראל, בינתיים לפחות, יש להם נציגים, חברי כנסת, בינתיים לפחות". או כמו איתמר בן גביר, שבמשך שנים התנוססה בביתו תמונת ענק של ברוך גולדשטיין, שרצח 29 ערבים בזמן שהם התפללו במערת המכפלה.

המסרים של אותם מנהיגי ציבור ושל מובילי דעה אחרים מחלחלים אל התודעה של הציבור שהם אמורים לייצג. רבים מהפורעים הערבים שמכים יהודים ברחובות ללא רחם, חונכו להזדהות עם מטרות החמאס יותר מאשר עם ערכי מדינת ישראל. ובנוסף, הם גדלים בבידוד מהחברה הישראלית היהודית, אין להם חברים יהודים, הם מנוכרים למדינה ולחוקיה והם מרגישים מקופחים ומודרים.

רבים מהפורעים היהודים, אלה שביצעו לינץ’ בנהג בבת ים והכו ערבים במקומות אחרים, למשל אנשי ארגון "לה פמיליה", רק חיכו לרגע הזה. מדובר באנשים שרוממות הגזענות בגרונם וששנאת ערבים רק בשל היותם ערבים היא לחם חוקם גם בשגרה.

ואפילו בעיצומם של ימים קשים אלה, יש מי שממשיך לתדלק את השנאה. חלק ממנהיגי הציבור הערבים ממלאים את פיהם מים בזמן שהקיצונים הערבים משתוללים ומכים יהודים בערים המעורבות ומאפשרים את המשך ההשתוללות. וכשנערה ערבייה ישראלית בת 16, נדין עווד, ואביה, נהרגו ביום רביעי מרקטה שירה החמאס לאזור לוד היו בקרב מובילי דעה בימין הקיצוני מי שכינו את האירוע: "צדק פואטי", ובכך שלחו מסר ברור של שנאה ועידוד אלימות.

רבים מדברים עכשיו על כך שאין סימטריה בין התפרעויות הערבים להתפרעויות היהודים. וזה לגמרי נכון. זו עובדה סטטיסטית שיש הרבה יותר אלימות מצד הערבים וצריך לומר את זה. ההנהגה הערבית צריכה להתעשת. ומהר.

2. ב-1 באוקטובר 2000, שלושה ימים אחרי שאריק שרון, רה"מ לשעבר שהיה באותה עת יו"ר האופוזיציה, עלה להר הבית, ויומיים אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, פרץ גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל.

משטרת ישראל הגיבה בירי של קליעי מתכת מצופי גומי ("כדורי גומי"), שהם קטלניים, ובמקרים מסוימים גם בירי אש חיה לעבר המפגינים. 12 ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני אחד נהרגו כתוצאה מהירי, וישראלי יהודי אחד נהרג מפגיעת אבנים של המפגינים.
ב-8 בנובמבר 2000 הקים רה"מ אהוד ברק ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, תיאודור אור, לבדיקת האירועים. דוח ועדת אור הוגש בספטמבר 2003, ובמסגרתו נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלותם של ברק, בכירים בממשלה ובמשטרה, ועל חלק ממנהיגי הציבור הערבי שליבו את היצרים.

ועדת אור הבהירה באופן חד-משמעי כי ירי של אש חיה, לרבות ירי על ידי צלפים, אינו אמצעי לפיזור המונים. "ירי חי הוא אמצעי לטיפול במצבים מיוחדים, כמו מצב של סכנת חיים ממשית ומיידית או של חילוץ בני ערובה", נכתב בדוח.

אשר לשימוש בירי בכדורי גומי לפיזור ההפגנות, ועדת אור קבעה כי זהו אמצעי שאינו ראוי לשימוש בשל הסיכונים שטמונים בו, ועל המשטרה להוציאו משימוש. "נתקלנו במקרים רבים שבהם עשו שוטרים שימוש בכדורי גומי בלא שההנחיות המחייבות ידועות להם, לרבות מרחקי הירי המזעריים המותרים... ההתייחסות אל גלילוני הגומי הייתה כאל אמצעי אחד מבין האמצעים לפיזור הפגנות, בלי שהייתה מודעות מספקת להיותו אמצעי קטלני".
הוועדה קבעה כי הכלל המנחה חייב להיות כי אמצעי בעל פוטנציאל קטלני יוכל לשמש רק במצבים של סכנת חיים ממשית ומיידית, ורק במקרה שמדובר באמצעי אשר רמת הדיוק שלו מאפשרת פגיעה רק - ואך ורק - במי שיוצר סכנת חיים כאמור. בכל המצבים האחרים על המשטרה לעשות שימוש באמצעים לא קטלניים.

גם היום נמצאים שוטרי משטרת ישראל בדילמה לגבי עוצמת הפעלת הכוח שעליהם להפעיל בדיכוי המהומות והאלימות ברחובות. המשימה של השוטרים בשטח היא קשה ומורכבת וכפוית טובה, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שביותר מדי מקרים השוטרים עומדים מנגד במקום להשתלט על האירועים הקשים.

בסוף כל הודעה שמשחררת דוברות המשטרה לתקשורת נאמר כי "משטרת ישראל תמשיך לפעול בנחישות כנגד כל אירוע אלימות והפרת סדר הפוגעים בביטחון הציבור". אכן מילים יפות. אבל בינתיים ברחובות הערים המעורבות מתנהלים קרבות בין אזרחים ויש תחושה של אובדן שליטה ורפיסות משטרתית מוחלטת.