לדלג, להקסים, לשגע ולכופף ידיים: סוד ההצלחה של מזכירי המדינה האמריקאים

חוכמתו של אנתוני בלינקן, עמקותו, ניסיונו, גינוניו וחינניותו אינם מוטלים בספק. אין זה מן הנמנע שיום אחד הוא יועלה על נס. אבל הוא אינו קרוץ מן החומר של שרי חוץ אמריקאים גדולים. הסיבה הפרוזאית היא מיעוט משקלו הפוליטי.

יש סיבה שארה"ב הפקידה, לפני 230 שנה ויותר, את ענייני החוץ שלה בידי "מזכיר המדינה". בעל התואר הזה היה יותר משר החוץ. הוא נועד להיות בכיר חברי הקבינט. אין זה מקרה שחמישה משמונת הנשיאים הראשונים של ארה"ב כיהנו כמזכירי המדינה בממשלי קודמיהם; ורבים מיורשיהם ניסו להיבחר לנשיאים, ונמנו עם הפוליטיקאים הבולטים ביותר של דורם. כאשר נשיאים רצו מזכירי מדינה חזקים, הם מצאו אותם בין סנאטורים ומושלי מדינות, לא בין ותיקי הסגל הדיפלומטי.

זה התחיל להשתנות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אולי מפני שנשיאים נטו לנהל בעצמם את מדיניות החוץ שלהם, ולא היו זקוקים לשרי חוץ עם בסיס כוח עצמאי. בזמן טרומן, אייזנהאור, קנדי, ג'ונסון, קרטר, קלינטון ובוש הבן התחיל להתפתח האיפיון "הדיפלומט הראשי", כדי לתאר את מזכיר המדינה. זה נשמע חשוב, אבל דיפלומטים ראשיים אינם טובעים חותם, מפני שאין להם משקל, לא בתור שכאלה.

שני מזכירי המדינה רבי הכוח ביותר של זמננו (שלא סבלו זה את זה) היו הנרי קיסינג'ר, תחת ניקסון ופורד (1973־1977), וג'יימס בייקר, תחת בוש האב (1989־1992). קיסינג'ר היה מניפולטור מזהיר של נסיבות, והצליח להחתים את ישראל, את מצרים ואת סוריה על הסכמים שספק אם איש זולתו היה מסוגל להניב. בייקר ניחן בהבנה פוליטית נדירה. הוא האיש שגרר את ממשלת הליכוד של יצחק שמיר ושל משה ארנס אל ועידת מדריד, ב־1990, והושיב אותה מול פלסטינים מאושרי־אש"ף כשהיא "בועטת וצורחת", ברוח המימרה האנגלית.

 מזכיר המדינה ג'יימס בייקר עם רה"מ יצחק שמיר, 1991 / צילום: Associated Press, Doug Mills

הילרי קלינטון הייתה יכולה להגיע אל מדרגתם, מפני שהיו לה משקל פוליטי ושאיפות פוליטיות - אבל הנשיא אובמה גמר אומר להיות מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי של עצמו, לא בהכרח לטובת ארצו. מייק פומפיאו הביא אתו הרבה מאוד פוליטיקה (מן הזמן שבו שימש ציר קונגרס ימני מאוד), אבל לאו דווקא כובד משקל.

"שליחים מיוחדים"

בלינקן בא בידיים פוליטיות ריקות. יש יחסי אמון הדוקים בינו לנשיא, וזה כמובן חשוב ביותר, אבל הוא לא הוסיף משקל סגולי. משקלו הסגולי של קיסינג'ר ניכר בזירה החיצונית; משקלו הסגולי של בייקר ניכר בזירה הפנימית. שניהם היו זקוקים למשקל הזה, כדי להיחלץ ממשברים, כדי להתגבר על ביקורת, ובייחוד כדי להערים על הציפיות הטבעיות.

נשיאים אמריקאים חזרו והכירו בחולשות הנתונות של "הדיפלומטים הראשיים" שלהם, ומינו שליחים מיוחדים עם כובד משקל. קרטר שלח פוליטיקאי (יהודי) חריף מטקסס, רוברט סטראוס, להחיות את מה שקראו אז "שיחות האוטונומיה" בין ישראל למצרים, בסוף שנות ה־70; קלינטון שלח את מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט לשעבר, ג'ורג' מיצ'ל, לעשות שלום בצפון אירלנד, בסוף האלף הקודם; 13 שנה אחר כך, אובמה שלח את מיצ'ל לנסות ולהחיות את תהליך אוסלו. הוא הבין שמיומנותו של דיפלומט רב ניסיון (דניס רוס) אינה מספיקה; שנחוץ גם משקל פוליטי. לא עזר.

הוא הקסים, הוא שיגע

תקן הזהב של הדיפלומטיה המזרח תיכונית הוא כמובן קיסינג'ר, שהיה תחילה יועצו של הנשיא ניקסון לביטחון לאומי במשך כמעט חמש שנים לפני שנוספה לו כהונת מזכיר המדינה, חודש אחד ופחות לפני מלחמת יום הכיפורים. הוא הגיע למזרח התיכון להשיג הפסקת אש, אבל שיקע את עצמו בינואר 1974 במה שעמדה להיקרא "דיפלומטיית הדילוגים".

הוא הקסים את המצרים, זאת אומרת את אנוואר סאדאת; הוא שיגע את הישראלים, מגולדה מאיר ומטה, אבל גם היפנט אותם; ואולי הצלחתו הגדולה ביותר הייתה המסת נציב הקרח, הלוא הוא חאפז אל־אסד מסוריה. הוא ביקר בדמשק 15 פעמים, בירושלים - 16 פעמים, וטס 38,768 ק"מ הלוך ושוב ביניהן.

הנכסים הגדולים ביותר שלו, חוץ מזה שייצג את נשיא ארה"ב, היו הכריזמה והמוניטין. סאדאת התאהב בו. לאחר שנחתם הסכם ההפרדה הראשון בין ישראל למצרים, נשיא מצרים לקח את קיסינג'ר אל הגן הטרופי ליד חווילתו באסואן, ונשק לו מתחת לעץ המנגו. "אתה אינך רק ידידי", הוא אמר לו, "אתה אחי". קיסינג'ר גמל לו בעין יפה. הוא כינה אותו "נביא".

הצלחותיו של קיסינג'ר במזרח התיכון הנחילו לו פופולריות יוצאת מגדר הרגיל בארה"ב גופה. סקר דעת קהל בתחילת 1974 הראה, כי 85% מהאמריקאים גומרים עליו את ההלל, יותר ממה שקיבל עד הזמן ההוא איש ממשל כלשהו, מן הנשיא ומטה. הוא הוכרז Super-K על עמוד השער של השבועון "ניוזוויק" ו"בעל הנס" על עמוד השער של "טיים".

ב־1975, לאחר שקיסינג'ר השיג (בניסיון שני) הסכם הפרדה נוסף בין ישראל למצרים, הנשיא ג'רלד פורד אמר, כי זה "אחד ההישגים הדיפלומטיים הגדולים ביותר של המאה הזו". קיסינג'ר, אולי מפני שהבחין בהגזמה, הגיב בחיוך, "מדוע 'המאה הזו'?", הוא קרץ.

אבל ההסכם הזה לא היה סתם תוצאה של עבודה קשה, או של ברק אישי. לאחר שישראל השיבה את פניו ריקן בתחילת 1975, קיסינג'ר העלה את הטמפרטורה ביחסים במידה שלא נראתה זה 20 שנה, ולא תיראה עוד 25 שנה. הוא הכריז על "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב עם ישראל, ושקל בפומבי את האופציה של חזרה אל פורמט ז'נבה: ועידת השלום החטופה, שזומנה בדצמבר 1973, בהשתתפות ברית המועצות. מז'נבה היה יכול לצאת רק הסדר כפוי, והסכנה הזו עזרה לישראל להתרכז.

 מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר ושר הביטחון משה דיין, 1973 / צילום: Associated Press, Charles Bennet

הנשיאים דילגו

המזרח התיכון השתנה קצת מאז 1975. בשנות ה־70 היו לארה"ב בעלות ברית אסטרטגיות מן המעלה הראשונה: איראן וטורקיה. הרומן שלה עם מצרים רק התחיל. ביטחונה העצמי של ישראל התערער פלאים ב־1973, והיא האמינה קצת פחות במה שקראו אז "הסיפוח הזוחל". יצחק רבין אמר שהוא מוכן "לבקר בגוש עציון עם ויזה". בסיס התמיכה של ישראל בארה"ב היה רחב, אבל לא עמוק. תופעת התמיכה של הימין הנוצרי עמדה בחיתוליה. אייפא"ק היתה עדיין רחוקה מלהיות מה שנהייתה.

בקיצור: מלאכתו של מזכיר מדינה אמריקאי הייתה קלה יותר. וגם כך, קיסינג'ר נמנע מלנסות ולהגיע אל הסדר כולל, שיצריך טיפול בשאלה הפלסטינית. לא יהיה זה הוגן לבחון את בלינקן על יסוד הצלחתו לעשות מה שאיש מקודמיו לא ממש ניסה.

לא היה עוד מזכיר מדינה מעורב כקיסינג'ר. דרגת האינטנסיביות של דילוגיו חזרה ונרשמה רק פעמיים אחריו, ולא על רגליהם של מזכירי מדינה. שני המדלגים הבאים היו נשיאים. ג'ימי קרטר הציל את הסכמי קמפ דיוויד מהתמוטטות במסע דילוגים בין ישראל למצרים, בתחילת 1979. ביל קלינטון ניסה להציל את שמעון פרס בשארם א־שייח' ב־1996, ואחר כך את אהוד ברק בטאבה, בימים האחרונים של נשיאותו, ב־2001. אבל אפילו כובד משקלו הפוליטי לא הועיל עוד.

דיפלומטיה זהירה ושקדנית תמיד מעוררת הערצה. אבל כשהדברים באים לדון בשלום במזרח התיכון, זהירות היא מן השטן.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny