מי בעד הורדת מסים: האם לממשלת השינוי יש סיכוי לשרוד מבחינה כלכלית?

הפערים בין השותפים לקואליציית השינוי אינם נעצרים בנושאים המדיניים, ביחסי ערבים יהודים או בשאלת עצמאות מערכת המשפט. אפשר לומר שההבדלים בין השותפים בממשלה העתידית רק הולכים ומתחדדים כשמגיעים לתחום הכלכלי.

בין ימינה מצד אחד והעבודה ומרצ מהצד השני שוררים הבדלים מהותיים שמבטיחים לנו, על הנייר לפחות, דיונים סוערים בישיבות הממשלה. פוטנציאל הנפיצות לא מוגבל רק לשאלות המקרו הגדולות, אלא גם למדיניות הממשלתית בנושאים מוגדרים. קחו למשל את סוגיית הטלת הפיקוח על שכר דירה - יוזמה שהעבודה ומרצ הבטיחו לבוחריהן לקדם. הצעה כזו, אם תעלה על סדר היום של מזכירות הממשלה, תעורר זעזוע אצל ראש הממשלה המיועד וחברי מפלגתו. שרת הפנים המיועדת ח"כ איילת שקד נוהגת להשוות פיקוח על שכר דירה ל"הטלת פצצת אטום" מבחינת התוצאות ההרסניות שיש לצעד כזה, לדעתה, על המרקם העירוני.

  

מימין (נאו ליברליזם וליברטריאניות) לשמאל (תפיסה סוציאל-דמוקרטית): 
ימינה: הורדת מס הכנסה ב־15 נקודות אחוז
תקווה חדשה: הגדלת ההשקעה בתשתיות ב־35% בשיתוף המגזר הפרטי
יש עתיד: הקפאת שכר והקפאת גיוס עובדים לממשלה
ישראל ביתנו: השקעה בתשתיות, שילוב חרדים בתעסוקה, בוררות חובה
רע"ם (למפלגה אין מצע כלכלי ומיקומה נקבע לפי דרישותיה הכלכליות): השקעות בחינוך ותחבורה, והגדלת תקציבים בחברה הערבית
כחול לבן: הגדלת קצבאות הזקנה, יישום התוכנית למאבק בעוני
העבודה: חיזוק העבודה המארגנת, העלאת שכר מינימום
מרצ: מס ירושה ומיליארדרים, מדרגת מס חדשה של 55%

סוגיית המסים: התנגשות

האגף הימני והאגף השמאלי של ממשלה העתידית מציגים תפיסות עולם כלכליות מנוגדות לחלוטין. מפלגת ימינה של בנט ושקד מגיעה לממשלה עם אג’נדה ליברטריינית מובהקת, שבאה לידי ביטוי בתוכנית סינגפור שהציג מנהיג המפלגה נפתלי בנט לקראת הבחירות האחרונות. מדובר, למי ששכח, בין היתר בהורדת מס ההכנסה ב-15 נקודות האחוז (מ-40% נניח ל-25%) ובהפחתה של 7 נקודות האחוז במס החברות.
כדי לשמור על איזון תקציב בנט הציע להקפיא למשך חמש שנים את מסגרת תקציב המדינה - הצעה שמשמעותה קיצוץ עמוק, בעיקר בתקציבי המשרדים שמושפעים מקצב הגידול באוכלוסייה. בנוסף לעקרונות תוכנית סינגפור, ימינה דוגלת בהגבלת זכות השביתה והתארגנויות עובדים ובהפרטת קרקעות המדינה.

מולה מציגות שתי מפלגות השמאל הישראלי הציוני תפיסת עולם הפוכה. מרצ בעיקר, הגיעה לבחירות האחרונות עם מצע סוציאל-דמוקרטי מגובש היטב והצעות נועזות לא פחות מאלה של ימינה - רק בכיוון ההפוך. במקום הורדות מסים, מרצ מציעה להעלות את מס ההכנסה השולי ל-55% (לבעלי הכנסה חודשית של 60 אלף שקלים ומעלה), להעלות את מס החברות על חברות גדולות מ-23% ל-30%.

במקום בוררות חובה והגברת הפיקוח על ועדי עובדים - מרצ והעבודה מבטיחות לחזק העבודה המאורגנת, הטלת מגבלות על העסקה זמנית, הטלת פיקוח על מוצרים ושירותים בסיסיים והלאמה מחדש של כל השירותים שהמדינה הוציאה בשנים האחרונות למיקור חוץ.

הדבק: מפלגות המרכז

אז לאן כל זה יכול להוביל את ממשלת השינוי? האם הכלכלה עשויה להפוך למוקש נוסף שיכול להביא לפירוק ממשלת השינוי? קשה לדעת, אך יש לנו לפחות שתי סיבות טובות להאמין שלא.

הסיבה הראשונה היא שבתווך בין בנט ושקד להורביץ ומיכאלי נמצא גוש גדול של מפלגות מרכז. בגוש הזה יש אמנם לא מעט הבדלי גישות פנימיים (ראה תרשים) ויש גם פערים ניכרים ביחס ובחשיבות שהמפלגות מקדישות לנושאים כלכליים, אך אפשר להכליל ולומר שגוש המרכז נוטה או אפילו מחוייב (במקרה של יש עתיד למשל) לתפיסת עולם כלכלית ליברלית של שוק חופשי.

בניואנסים שונים, כל מפלגות המרכז מדברות על הצורך בהגדלת ההשקעה הממשלתית בתשתיות ובהכשרות מקצועיות. רובן ככולן תומכות, לפחות ברמה הרטורית, במאבק בביורוקרטיה, בצמצום הרגולציה ובהגדלת התמיכה בקשישים ובמערכת הבריאות. רובן ככולן קוראות להשוות את הזכויות הסוציאליות של העצמאים לאלה של השכירים ולסייע לבעלי עסקים קטנים.

גוש המרכז צפוי להכשיל כל מהלך מטלטל סירה של הימין או של השמאל - במיוחד בנושאים הנפיצים כמו מדיניות המסים.

הרבה קולות, ליברמן אחד

הסיבה השנייה שגורמת לנו לפקפק בתרחיש של התפרקות על רקע השקפות עולם כלכליות היא העובדה שלמרצ ולעבודה ואפילו לימינה - תהיה השפעה מוגבלת על תהליך קבלת ההחלטות הכלכליות. על-פי ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו בימים האחרונים תהיה רק כתובת אחת בממשלה הבאה לנושאים כלכליים: מנהיג ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.

השליטה של ליברמן באוצר ובוועדת הכספים מעניקה לו לא רק יכולת לקדם את האג’נדה הכלכלית שלו, באמצעות תקציב המדינה, אלא גם יכולת לחסום מהלכי חקיקה שנוגדים את השקפתו באמצעות ועדת הכספים של הכנסת. ליברמן הוא זה שינהל את המו"מ מול ההסתדרות וארגוני העובדים החזקים במשק על הסכמי השכר החדשים. הוא זה שישלוט בחברות הממשלתיות ויקדם הפרטת התעשייה האווירית וחברות אחרות.

בנט כראש ממשלה ממלא תפקיד חשוב בהכנת תקציב המדינה. לפי הנוהג שר האוצר מציג לראש הממשלה את מסגרות התקציב ואת הרפורמות של חוק ההסדרים לפני שהוא מניח אותם על שולחן הממשלה לאישור. אלא שבתקופת כחלון ולפיד הצליחו שרי האוצר לנטרל את ראש הממשלה מניהול מדיניות כלכלית עצמאית. אם נתניהו שמר מרחק, אפשר להניח שבנט ישמור מרחק עוד יותר גדול משר האוצר שלו.

מה האג’נדה של ליברמן? אם לשפוט על-פי התבטאויותיו בימים האחרונים מנהיג ישראל ביתנו ושר האוצר המיועד דוגל כמו יתר גוש המרכז במדיניות מעורבת. מצד אחד, שוק חופשי ומצד שני ממשלה תומכת ומסייעת. מצד שלישי, ליברמן מציג עמדה הדוגלת בשמירה על אחריות תקציבית - מה שעשוי להתרגם לתמיכה הן בהעלאות מסים והן בקיצוצים.

נכון שעקרונות וערכים נוטים להתגמש במסגרת דילים פוליטיים. אבל אפשר להניח שכל עוד יש לו שתי ידיים על ההגה של הספינה הכלכלית ליברמן לא ייתן יד למהלכים קיצוניים - לא משמאל ולא מימין.

איפה ממוקמת רע"ם? | דני זקן

להגדרות פקולטה וחלוקה לשמאל ימין כלכלי יש נטיה להיות דוגמטיות, ובמקרה של רע"ם האפיון לא יכול להיכנס לריבועים. רע"ם בנויה על יסודות דתיים של סיוע לחלשים ורשתות חברתיות תומכות, אגודת הצדקה הן דוגמה מובהקת לכך, ובימי הרמדאן האחרון הן האכילו אלפי משפחות ברחבי הארץ. בכנסת היא תמכה ביוזמות חקיקה של הגדלת קצבאות לשכבות החלשות ולו מתוקף היותה מייצגת מגזר שרמתו הכלכלית נמוכה ביחס לשאר האוכלוסיה.

כעת, בהסכמים הקואליציוניים היא דרשה וקיבלה תקציבי ענק לחברה הערבית - כלומר הרחבה תקציבית ומעורבות ממשלתית רחבה כמדיניות שמאל, ומנגד מדובר בעיקר על השקעות בתשתיות בכל התחומים, תחבורה, תקשורת, תעשיה, חינוך ועוד. כלומר מיקוד ההשקעות אינו בקצבאות ותמיכות המאפיינות את השמאל הכלכלי, אלא להיפך. ומנוגד אגב לדרישות הכלכליות של המפלגות החרדיות - שמצב האוכלוסיה שהן מייצגות לא שונה בהרבה.