הפכתם את ענף הפרסום לאי של חוסר אנושיות וחוסר אמפתיה, ועכשיו אתם מתלוננים?

בסוף השבוע פורסמה בגלובס כתבה על בריחת המוחות מענף הפרסום ועל הקשיים של מנהלים בתחום לגייס אנשים • לי מלאך - אחת שהייתה שם - מסבירה לראשי הענף למה הם אלה שאשמים במצב

עובדת במשרד פרסום / אילוסטרציה: Shutterstock
עובדת במשרד פרסום / אילוסטרציה: Shutterstock

בשבוע הראשון שלי בעולם הפרסום התלהבתי מפיצה כמו שלא התלהבתי בחיים. נכנסתי לעבודה הראשונה שלי, מנהלת סושיאל מדיה, אחרי חמש שנים שבהן עבדתי במוקד אבטחה בפתח תקווה. הדבר הכי קרוב לעולם התקשורת עבורי היה המירס שחייתי איתו 24/7.

הגעתי בדיוק בשבוע של עליית קמפיין לאחד המותגים הגדולים במשרד. ביום הרביעי שלי חיכיתי עד 23:30 בלילה לאישור לפוסט אחד מתוך גאנט שלם, כדי שנוכל להעלות את כל הקמפיין באותו ערב.

"את קולטת שנוצלת במשך שנים": המשבר בענף הפרסום, גרסת העובדים 

למה? ככה. כי הבטיחו ללקוחה שהכול יעלה ביחד. זה משנה? לא. מבחינה טכנית, להעלות פוסטים ב-23:30, כשלקידום ייקח כמה שעות לרוץ, לא ייתן כלום. אבל כל-כך התלהבתי מזה שהזמינו לנו פיצות כי נשארנו עד מאוחר, שסיפרתי לכל החברים שלי איזה חיים מדהימים מחכים להם בענף הפרסום.

אני לא אשכח את התקציבאית שהייתה על סף דמעות בזמן שיחה בטלפון עם בן זוגה, איך עוד פעם היא האחרונה שיוצאת מהמשרד. לא הבנתי מה היא רוצה - הלו, יש פה פיצה. את לא רואה את הפיצה?

הייתי אז ילדונת. פרשתי מהתואר בתקשורת, הגעתי ללא ניסיון, וגם אם היו נותנים לי לעבוד עד אחת בלילה באותו יום, הייתי מאושרת מכך שהצלחתי להיכנס לעולם הזה.

לאסימון לקח זמן ליפול, אבל הוא נפל. כתבתה של ענת ביין על הבריחה של מוחות הקריאטיב להייטק הדליקה בי אש שהייתה על מצב רטט הרבה זמן. רמת הניתוק, היהירות וחוסר האנושיות שברה אותי.

האנשים שהובילו את הענף הזה לאי של חוסר אנושיות ואמפתיה מתלוננים על חוסר אנושיות ואמפתיה. "איך אתם מעזים להשאיר אותנו פה לבד ולברוח להייטק?", הם בוכים, בזמן שתקציבאיות בנות 25 מקבלות התקף לב על באנר במאקו, ואנשי קריאטיב לא זוכרים מתי הם ניהלו זוגיות נורמלית או חיי חברה.

הדבר שענף הפרסום איבד, או שמעולם לא היה לו, זה אנושיות. ההבנה שהעובדים שלכם הם בני אדם, יש להם חיים. אי-אפשר "להעיף" אותם בתקופת הקורונה לחל"ת או לפיטורים - ואז לצפות מהם "לתת עזרה" לאיזה פרויקט שנכנס (סיפור אמיתי). אי-אפשר לצפות מבני אדם לתת את הנשמה ואת הלב למקום עבודה - ולהחזיר להם בפיצות.

אחרי שבע שנים בעולם הפרסום, החלטתי שדי. אני מאוהבת במקצוע, אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. גם אין סיבה: אנחנו לא מנתחי מוח ולא אחראים על הגרעין. עזבתי את המשרד והקמתי סוכנות דיגיטל בוטיקית בשם L.M CREATIVE. הבנתי שעם הידע שלי, עם הניסיון שלי ועם הלקוחות שהכרתי בדרך, אני יכולה לנהל מותגים בעולמות הדיגיטל, ועדיין לשמור על חיים שפויים, לי ולעובדים שלי, ולשמור על רמה גבוהה של תוכן וניהול.

והאמת? זו רק ההתחלה. אנשי המדיה כבר ברחו, אנשי הקריאטיב לומדים עכשיו. חכו שזה יגיע לניהול לקוח ולאסטרטגיה. נראה מתי תתעוררו.

הכותבת היא מייסדת סוכנות הדיגיטל L.M CREATIVE