פיצול תפקיד היועמ"ש יחליש את אחד משומרי הסף האחרונים שנשארו

בישראל אין "חוסר משילות", אלא דווקא "עודף משילות" וחוסר בבקרות ובגורמים מאזנים • לממשלות בישראל יש כוח כמעט בלתי מוגבל, עם שליטה בכנסת, ללא חוקה כתובה וללא בתי נבחרים עצמאיים • החלשת מוסד היועמ"ש רק תחמיר את המצב הזה

היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: שלומי יוסף
היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: שלומי יוסף

שוב נשמעים קולות לפיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, באופן שיופרדו לשני תפקידים שונים אותם יאיישו שני אנשים שונים - ראש התביעה הכללית והיועץ המשפטי לממשלה.

הניסיון מלמד כי קריאות אלה באות תמיד מצד הגורמים המעוניינים להחליש את כוחה של המערכת המשפטית, ולא מצד אלה המבקשים לחזק ולבצר אותה.

בדבר אחד לא יכול להיות ספק: כמו כל תפקיד "קטן" יותר - פיצול כאמור יחליש את כוחו ואת מעמדו של היועמ"ש.

ברור כי מעמדו וכוחו של יועץ משפטי לממשלה אשר גם עומד בראש מערכת האכיפה והתביעה, גבוהים וחזקים לאין ערוך מאלה שיהיו ליועמ"ש "מקוצץ", אשר אין לו כל מעמד במערכת התביעה. יועץ משפטי כזה לא יהיה שונה באופן מהותי מכל אותם יועצים משפטיים רבים מספור המייעצים לגופי השלטון השונים, מבלי שהם עומדים גם בראש מנגנון אכיפה גדול ועצמאי.

עד היום התברכה מדינת ישראל ביועצים משפטיים לממשלה אשר רבים מהם היו משכמם ומעלה, ואף כיהנו אחר כך בהצלחה כשופטים בבית המשפט העליון. די להזכיר בהקשר זה למשל את מאיר שמגר, אהרן ברק, יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין ומני מזוז. אחרים היו מוכנים לוותר לשם כך על משרות בכירות במערכת המשפטית (כמו מיכאל בן יאיר שהיה שופט מחוזי), מתוך הבנה כי מינויים ליועמ"ש מהווה "קידום".

לא לחינם נקבע כי תנאי הסף אשר צריכים להתקיים במועמד ליועמ"ש הם כמו אלה של שופט בבית המשפט העליון. ברור כי "הקטנה" והחלשה של התפקיד יקטינו גם את התמריץ של מועמדים להיאבק עליו ולוותר על משרות שיפוטיות נכבדות כדי לזכות בו. ההצעה עלולה מטבע הדברים לגרום לכך שהתפקיד יאויש על-ידי בעלי שיעור קומה קטן יותר.

מאחר שהיועמ"ש הוא למעשה מאחרוני "שומרי הסף" שעוד נותרו בישראל (לצד מערכת בתי המשפט) בצד המרסן והמאזן את כוחו העצום של השלטון, השאלה האמיתית היא האם יש מקום לחיזוק שומרי הסף או להחלשתם.

דעתי היא שבישראל אין שום "חוסר משילות", אלא דווקא "עודף משילות" וחוסר בבקרות ובגורמים מאזנים. לממשלות בישראל, כשכבר הצליחו להקים אותן, יש כוח כמעט בלתי מוגבל, עם שליטה בכנסת, ללא חוקה כתובה וללא בתי נבחרים עצמאיים.

בניגוד מוחלט לטענות המועלות על -ידי פוליטיקאים, המערכת המשפטית אינה "מנהלת את המדינה". רק חלק זעיר ממעשי החקיקה והשלטון מגיע בכלל לביקורת שיפוטית, וגם מבין אלה שמגיעים - הרוב המכריע נותר על מכונו.

ממשלות בישראל עושות בסופו של דבר מה שהן רוצות. הוכחה שלא המשפט קובע את המדיניות יכולה לשמש למשל הסוגיה, שהיא אולי השנויה ביותר במחלוקת הציבורית - שאלת ההתיישבות היהודית ביש"ע. כשממשלות רצו ליישב את יש"ע - הן עשו זאת בלי כל קשר למערכת המשפטית, ומפת ההתיישבות הנוכחית תוכיח זאת. וכשממשלות ביקשו לעקור יישובים - שוב עשו כן מבלי שהמערכת המשפטית מנעה זאת (בית המשפט העליון התערב רק בהגדלת הפיצוי למפונים).

לדעתי לא נדרשת בישראל כל החלשה נוספת של שומרי הסף, אלא דווקא חיזוק הריסונים והבלמים.

הטענה המצערת והמביכה ביותר אשר מעלים תומכי פיצול התפקיד, היא כי היועמ"ש עלול לעמוד בניגוד עניינים בין תפקידו לייעץ לשרים ולראש הממשלה, לבין הצורך שלו לעתים גם להעמידם לדין במסגרת תפקידו כראש התביעה הכללית.

מדובר בנימוק שרק מעיד על עומק השבר השלטוני והמוסרי שאנו מצויים בו.

העובדה שהיועמ"ש בין שאר תפקידיו נאלץ להעמיד לדין שרים ואף ראש ממשלה, היא בגדר ליקוי מאורות נורא אליו התדרדרנו, ובוודאי אינה יכולה להיות הכלל לפיו נקבעים תפקידים חוקתיים.

מעניין שאיש אינו טוען כי היועמ"ש מצוי בניגוד עניינים ואינו יכול לשמש ראש התביעה ולהופיע בפני שופטים, כשהוא זה שצריך גם להעמידם לדין אם הם סורחים. החזקה המובנת מאליה בעת שנבחן הסדר חוקתי, היא כי הן השרים והן השופטים ישרי-דרך. אין להשלים עם קביעת הסדר חוקתי על יסוד ההנחה שחברי הממשלה עבריינים.

הכותב הוא שותף בכיר במשרד ב. לוינבוק ושות'