בית המשפט העליון החמיץ את ייעודו כמצפן ערכי עבור רשות המסים

בית המשפט העליון נקט עמדה עקרונית מטרידה, ולשיטתנו שגויה, שיש בה להשפיע על יחסי הכוחות בין השלטון לבין האזרח, רשויות המינהל בכלל ורשות המסים בפרט • מהחלטת העליון מסיק פקיד המס את המסקנה כי גם אם יפר את חובותיו המינהליות, לא ייגרע מאומה מתוקף השומה שערך, וכי זכויות הנישום בהליך הן בבחינת המלצה בלבד

השופט דוד מינץ / צילום: שלומי יוסף
השופט דוד מינץ / צילום: שלומי יוסף

תארו לכם מצב בו אתם עומדים בפני החלטה של פקיד ממשלתי שמתכוון לשלול את רכושכם. דמיינו כי אתם נמצאים מאחורי דלתו של הפקיד, והוא ממאן לפגוש אתכם, ממאן לשמוע את טענותיכם ומסרב לקבל את חומר הראיות שיש בידיכם ועשוי להשפיע על החלטתו. הדלת נשארת סגורה, אתם מתדפקים על הדלת, בזמן שההחלטה למרבה הצער מתקבלת מאחוריה - כנגדכם. נדמה כי יוסכם על הכול שאסור שמצב כזה יתרחש במשטר דמוקרטי.

כנגד סיטואציה קשה זו, עוגנה בחוק ובפסיקת בתי המשפט זכות הטיעון של האזרח מול רשויות המינהל, מכוחה זכאי כל אזרח לטעון את טענותיו בפני רשויות המנהל, קודם לקבלת החלטה שעלולה לפגוע בו. זכות הטיעון היא תמונת ראי לחובת הפקיד לשמוע את האזרח, לא רק לשמוע במובן הטכני, אלא לעשות זאת ב"לב פתוח ונפש חפצה", ולא כלאחר יד.

ואכן, פקודת מס הכנסה קובעת באופן ברור כי "לא תיעשה שומה בטרם ניתנה לנישום הזדמנות סבירה להשמיע טענותיו".

בע"א 5072/19 התברר בבית המשפט העליון ערעור על שומה שנקבעה לנישום נכה 100%, מבלי שניתנה לו זכות טיעון. פסק הדין נכתב על-ידי השופט דוד מינץ, ואליו הצטרפו בהסכמה הנשיאה אסתר חיות והשופט עופר גרוסקופף. התברר עובדתית כי פקיד השומה סירב, בכוונת מכוון ובמודע לדון בטענות הנישום, הנכה, בטרם קבע לו שומה בסך של כמיליון שקל.

במדינה דמוקרטית, האחריות להגנה על זכויות האזרח מול גורמי השלטון השונים מוטלת על בתי המשפט. בכוחם לחייב את רשויות המדינה למלא אחר חובותיהם כלפי האזרח, לוודא כי לא מתפתחת שרירות-לב, ובכוחם גם ליתן סעד לאזרח מקום בו נשללה ממנו זכות מינהלית שלא כדין. חשיבות לא פחותה יש לייחס להחלטות בית המשפט כגורם מחנך, כמצפן ערכי, שהחלטותיו צופות פני עתיד, ומעצבות דרך כך את מאפייני הפעולה של הרשויות השונות.

למעשה, אין ערך ממשי לזכויות אזרח ללא כלים לאכיפה של אותן זכויות, וכמו בכל מדינה דמוקרטית, גם בישראל הפיקוח של בתי המשפט על פעולות הממשלה וזרועותיה הוא הגורם העיקרי (ואולי היחיד) שמונע התפתחות עריצות שלטונית כלפי האזרח.

בניתוח הנושא הציג בית המשפט העליון עמדה עקרונית מטרידה, ולשיטתנו שגויה, שיש בה להשפיע על יחסי הכוחות בין השלטון לבין האזרח, רשויות המינהל בכלל ורשות המסים בפרט.

השופט מינץ מודע כמובן לזכות הבסיסית של הנישום להשמיע את טענותיו, ומודע גם לחובה המפורשת בפקודת מס הכנסה לקיים את זכות הטיעון. השופט מינץ מודע גם להלכה של בית המשפט העליון עצמו, לפיה רשות המסים "מנועה לקבל החלטה הנוגעת לזכויותיו של הנישום מבלי לתת לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו", והדברים מפורטים בפסק הדין.

אלא שאז התברר כי השופט מינץ איננו סבור כי די בפגם מובהק וישיר ובהפרה מפורשת של הוראות החוק כדי להביא לבטלות השומה או לכל סנקציה אחרת. השופט מסתמך על תורת הבטלות היחסית וקובע כי על אף שלא נתנה זכות השימוע בהליכי השומה, נרפא הפגם בהליך בבית המשפט המחוזי, ועל כן ניתן להסתפק בקריאה לפקיד השומה להקפיד על הוראות השימוע.

אולם לא בכך העיקר. מדוע, ישאל השואל, יש להקפיד על זכות השימוע לנישום? הטעם שמציג השופט מינץ לחובה להקפיד בזכות הטיעון, איננו עוסק בהגנה על זכויותיו של הנישום מפני כוחו הרב של השלטון ושיפור איכות ההחלטה המינהלית, כפי שניתן היה לצפות. נימוקיו של השופט מינץ מתמקדים בצורכי בית המשפט עצמו - הרצון לצמצם את היקף התיקים המתבררים בבתי המשפט העמוסים לעייפה.

נימוק זה צורם את האוזן. שמירה על זכויות של נישומים בהליכי שומה אינה נדרשת "בראש ובראשונה" כלשון השופט, כדי לייתר את הליכי הערעור בבית המשפט, אלא כדי להעניק לאזרח זכויות מול כוחו של השלטון. כלום מכוון בית המשפט העליון להורות הלכה, לפיה זכויותיו של נישום תלויות במידת העומס בבתי המשפט? כלום אין זכויות אלוה ראויות להגנה, מכוח היות הנישום אזרח במדינה דמוקרטית שהשלטון מבקש לפעול נגדו?!

יתר על כן, הרושם שנוצר מקריאת פסק הדין ונימוקיו הוא של חלוקת עבודה בין עמיתים. נוצר הרושם כי מה שבאמת מטריד את בית המשפט היא האפשרות שפקיד השומה לא יעשה את עבודתו כראוי, ואז ייאלץ בית המשפט לעבוד במקומו.

תפיסה זו, המציבה את פקיד השומה במישור אחד עם בית המשפט, כאשר בית המשפט מצפה מפקיד השומה להקל מהעומס המוטל עליו ולצמצם מחלוקות, איננה מציבה את הצדדים במקומם הראוי. המקום הראוי הוא משולש בו פקיד השומה והנישום מצויים באותו מישור, כשני צדדים חלוקים בשאלה כספית, ובית המשפט ניצב מעליהם. פקיד השומה הוא צד במחלוקת, הוא איננו בורר אובייקטיבי, איננו עושה את מלאכתו של בית המשפט, ובית המשפט איננו "מחליף אותו" אלא מבקר אותו, ללא כל העדפה או יתרון אל מול הנישום.

ראוי היה לבית המשפט לבטל כליל את השומה אף במחיר הפסד של מיליון שקל לאוצר המדינה, עקב הפרת זכויות. דמוקרטיה היא "עסק יקר", ושמירה על זכויות עולה ממון רב. כשם שמתבצעות השקעות לטיוב ושיפור המערכת בשלל תחומים (נכסים, מחשוב, כוח-אדם), ראוי לשפר את המערכת גם בממד הערכי.

אילו בוטלה השומה, אוצר המדינה היה מפסיד מיליון שקל, אולם מרוויח מסר חינוכי מהדהד לשנים רבות, שהתועלת ממנו עולה בהרבה על חיסרון הכיס הנקודתי. מסר לא פחות מהדהד היה מתקבל אילו החזיר בית המשפט את השומה לדיון בפני פקיד שומה אחר, אילו הפך את נטל הראיה, אילו הטיל הוצאות משמעותיות או אילו לפחות היה מוציא "כרטיס אדום" בדמות התראת בטלות לעתיד.

מתוצאת פסק הדין של בית המשפט העליון, המתבטאת בהכשרת השומה ובהיעדר סעד לנישום, חרף פגיעה בזכויות היסוד הבסיסיות ביותר, מסיק פקיד המס את המסקנה (שבית המשפט בוודאי לא כיוון אליה) כי גם אם יפר את חובותיו המינהליות, לא ייגרע מאומה מתוקף השומה שערך, וכי זכויות הנישום בהליך הן בבחינת המלצה בלבד.

עו"ד (רו"ח) משה מזרחי הוא היועץ המשפטי של רשות המסים לשעבר

עו"ד עמית קריגל הוא מנהל מחלקה בכיר בלשכה המשפטית ברשות המסים לשעבר

צרו איתנו קשר *5988