גזענות | פרשנות

המלחמה האמיתית של ישראל כעת היא על דעת הקהל העולמית. וזה כבר מצב חירום

דעת הקהל המערבית נכנסת להילוך גבוה של שנאת אהבת המולדת • פגמי ההיסטוריה המערבית מעניקים רישיון להתקפה כללית, שישראל היא רק אחד היעדים שלה, אבל המחיר עלול להיות גבוה להחריד

הפגנה פרו-פלסטינית בפריז במאי האחרון / צילום: Reuters, Xose Bouzas / Hans Lucas
הפגנה פרו-פלסטינית בפריז במאי האחרון / צילום: Reuters, Xose Bouzas / Hans Lucas

קנדה? לעתים קרובות נדמה שהיא אינה רק ארץ, אלא שם נרדף לאדיבות, לנחמדוּת, להכנסת אורחים. משאלי פופולריות עולמיים מעמידים אותה סמוך מאוד לפיסגה. סקר שנעשה זה לא כבר בארה"ב הראה, כי רק ל-5% מן האמריקאים יש דעה שלילית על קנדה. איך אפשר לחשוב עליה מחשבות רעות?

מה שמעניק רקע לא סביר לגילויים המצמררים על התעללות רבת דורות בילדי 'האומות הראשונות', ה'אינדיאנים' של קנדה. הם מונים בערך 8% מהאוכלוסייה במדינה. מאז אמצע המאה ה-19, השלטונות הוציאו 150,000 ילדים מידי משפחותיהם, והכניסו אותם לפנימיות. אלפים נעלמו. טכנולוגיה מתקדמת מגלה עכשיו שהם נטמנו בהמוניהם מתחת לקרקע. במהלך יוני נחשפו 1,148 קברים לא מסומנים. אין לאיש ספק שיש עוד רבים. אף כי ממשלת קנדה הודתה והתנצלה עוד ב-2008, קנדים התפלצו למשמע הפרטים החדשים.

לוח השנה לא היטיב עם קנדה. הגילויים באו ערב 'יום קנדה', המצוין באחד ביולי. בתאריך הזה, ב-1867, קמה הקונפדרציה של קנדה תחת הכתר הבריטי. הקנדים מעולם לא ציינו אותו בהגזמות הקרנבליות של האמריקאים, או של הצרפתים. הם מאופקים מדי, ואולי גם אינם בטוחים מספיק בזהותם. אבל זה יום של גאווה פטריוטית כלשהי, של דגלים ושל זיקוקי דינור. רק מיזנטרופ גמור יכחיש שקנדה עשתה חיל, ויש סיבה אחת או שתיים שאנשים בכל רחבי העולם אינם חדלים לערוג אל חופיה.

"אין גאווה בהשמדה"

לרוע המזל, זה דווקא הזמן למיזנטרופיה. בכל רחבי קנדה נשמעו קריאות להחרים את היום, או לפחות להתעלם ממנו. החגיגות הציבוריות הגדולות ממילא בוטלו לרגל המגיפה, אבל קהילות מקומיות עמדו לחוג.

אין נתונים ברורים על היקף ההחרמה, אבל הקולות בקעו מכל רחבי קנדה. מפגינים בוויניפג קראו "אין גאווה בהשמדה" (no pride in genocide), והפילו אנדרטאות של המלכה ויקטוריה ושל המלכה אליזבת. עשר כנסיות הותקפו במדינת אלברטה, במחאה על תפקידן בפרשת הילדים. ראש הממשלה קרא ל"יום של הרהורים". פוליטיקאי בכיר אחר הציע לקנדים להתעלם מן היום הלאומי, ולציין במקומו את "יום האמת והפיוס", שעתה זה נולד, ונקבע ל-30 בספטמבר. מכתב למערכת ה'גלוב אנד מייל', החשוב שבעיתוני קנדה, הודיע - "אני לא אחגוג עוד לעולם את 'יום קנדה'".

אני מאריך בתיאור תלאותיו של 'יום קנדה', מפני שתלאות אלה אינן מאפיינות רק את קנדה. חלקים ניכרים של דעת הקהל בדמוקרטיות המערביות, וגם בכמה דמוקרטיות לא-מערביות, חוזרים ובוחנים באופן ביקורתי מאוד את עצם ההגדרה של מולדת ושל אהבת מולדת.

״יום קנדה ללא אח ורע״, אומרת הכותרת בעיתון הזה, המופיע באוטאווה הבירה. / צילום: גזיר עיתון
 ״יום קנדה ללא אח ורע״, אומרת הכותרת בעיתון הזה, המופיע באוטאווה הבירה. / צילום: גזיר עיתון

הדגל כבר לא מרגש אותו

בתחילת השבוע, ארה"ב ציינה את ארבעה ביולי, יום עצמאות כה מהולל שהוא חרג במרוצת השנים ממקורותיו האמריקאיים, ונעשה כמעט בין לאומי. מה נדהמתי כאשר נתקלתי בחיווי הבא, בזיכרונותיו של איש שהיה יועצו של הנשיא אובמה לביטחון לאומי, בן רודס. הוא מתאר כיצד רץ לאורך החוף, סמוך ללוס אנג'לס. דגל אמריקאי התבדר ברוח. "אני מתבונן בדגל, שלפנים עורר בי התרגשות כה גדולה - ואינני מרגיש עוד דבר".

אין זאת אומרת שרודס חדל להיות פטריוט. אבל זה אומר שהוא חדל להיות פטריוט קלאסי. הסמלים המסורתיים של ארצו אינם מדברים עוד אל לבו. הם חדלו לדבר אל לבם של רבים. זה שנים אחדות שאנחנו רואים אתלטים, בייחוד שחורים, מסרבים לעמוד דום בהישמע ההמנון. הפיחות של אהבת המולדת אינו נוגע רק לסמלים. הוא נוגע להערכת כל מה שהסמלים האלה נהגו לבטא.

רשת הרדיו הציבורית NPR בחרה לציין את ארבעה ביולי בקריאת קטעים מנאום, שהמנהיג השחור המהולל פרדריק דגלאס נשא ב-1853, שמונה שנים לפני מלחמת האזרחים, כאשר העבדות היתה חוקית בחלקים ניכרים של ארה"ב. "אין עוד אומה עלי אדמות", אמר דגלאס, "האשמה במעשים יותר מגונים ועקובים מדם מזו של ארצות הברית". אבל השנה אינה 1853, אלא 2021.

גל של איבה והכחשה

אכן, לא רק פטריוטיות עברה פיחות, אלא גם ההתאפקות בביטויים של חוסר פטריוטיות. הביקורת, המוצדקת והלגיטימית, על כשלים בהיסטוריה האמריקאית, חדלה להיות קונסטרוקטיבית. היא מתפתחת לכלל איבה והכחשה של כמעט כל מה שאמריקה היתה ידועה בזכותו: חופש אישי, פוליטי ודתי; קבלת פליטים ומתן סיכוי הוגן להתקדמותם; התייצבות קריטית לימין דמוקרטיות מתגוננות מעבר לים; פריצות דרך מדעיות, שבהן אמריקה התחלקה עם שאר המין האנושי (לא מובן מאליו). עכשיו, בעיני שמאל מתחזק ומקצין, אמריקה היא ארץ של "גזענות שיטתית" ושל "עליונות לבנה". המלים האלה נדחפות אל כל שיח פוליטי ואל כל ניגוח רטורי.

אני חושש שרוב הישראלים אינם מבינים מה חמור ומבשר רעות הוא השימוש הגובר ב"עליונות לבנה" כדי לתאר את המפעל הציוני ואת תנועת ההתיישבות (שלפני 1948). אני מציע לעיין בשירשור טוויטר של פלסטיני ממזרח ירושלים בשם מוחמד אל-קורד. זה יחייב הרבה חריקת שיניים, אבל זה שיעור חשוב במציאות משתנה.

והמציאות אמנם משתנה. ההתקפה על 300 שנה של היסטוריה מערבית מכסה תחום רחב מאוד, שבו ישראל היא רק מרכיב אחד. האכזבה הכנה מצדדים של ההיסטוריה הזו משמשת אגף רדיקלי וניהיליסטי, כדי לכפור בלגיטימיות של מלוא ההיסטוריה.

אני חושב שיחסי ישראל עם דעת הקהל המערבית צריכים להיכנס עכשיו לקטגוריה של מצב חירום. חוץ מגרעין איראני, ספק אם יש דבר שישראל יכולה להרשות לעצמה פחות מאיבת המערב.