דרושה: ועדת חקירה למאורעות תשעה באב

בנאום ההשבעה שלו בכנסת בחודש שעבר, חלק ראש הממשלה עם שומעיו טראומה היסטורית. "עם ישראל איבד את הבית הראשון והשני כי מנהיגי הדור ההוא לא השכילו לשבת זה עם זה ולהתפשר". והוסיף: "אני רואה ממש פה מול עיניי את (שמעון) בר גיורא ואת יוחנן מגוש חלב. כל אחד צודק, אבל מרוב הצדק הם שרפו את ביתנו עלינו. דמיינו שאז, לפני 2,000 שנה, היו עומדים אנשים ואומרים ש'רגע לפני התהום לא נחזיק שלטים, ולא נשרוף את אסמינו, בגלל שאנחנו לא מסוגלים לשבת זה עם זה'".

מרשים מאוד. לתועלת החינוך וההשכלה אולי כדאי לשקול ועדת חקירה לבירור המאורעות, שהובילו אל אחד באוגוסט של שנת 70. התאריך הזה ידוע יותר כתשעה באב ג'תת"ל, יום החורבן. מוטיב האחדות על־פי־תהום כמובן חשוב ורב לקחים. אבל אולי כדאי לוועדה לעסוק לא רק במחיר הפילוג, אלא גם במחיר הקנאות.

האם יצאתם מן הדעת?

העד הראשון בדיוני הוועדה יוכל להיות המלך אגריפס השני, או היסטוריון מטעמו. הריאליסט הפוליטי, שמלך על צפון־מזרח הגליל ועל הגולן, והיה חביב הרומאים, מיהר לירושלים בשנת 66, כאשר פעמי המרד הגדול התחילו להישמע. הוא כינס ציבור ירושלמי בהר הבית, והפציר בהם להיות ריאליסטים כמותו. האם יצאתם מן הדעת? האינכם יודעים היסטוריה?

והוא עמד והרביץ בהם את מלוא היריעה של הקונטקסט ההיסטורי, ממלחמות פרס נגד היוונים, 550 שנה קודם. זוכרים את אלכסנדר הגדול? בימיו היוונים שלטו בעולם. היום הם עבדיה הנרצעים של רומי.

אגריפס הרחיק עד מערב אירופה. הרומאים הגיעו עד בריטניה, רק 20 שנה קודם; כבשו את כל גאליה (צרפת של ימינו), ושיעבדו את שבטי הגרמנים. "ומה עליכם? האומנם עשירים אתם מן הגאלים ואמיצים מן הגרמנים?".

הגרמנים הביסו את צורר היהודים

ועדת החקירה לבירור תשעה באב תצטרך להשיב על השאלה מדוע לכל הרוחות היהודים לא התעמקו בקונטקסט שהציע להם המלך. אבל רק רגע אחד. בנאום הזה (בגרסת יוסף בן מתתיהו) אגריפס לא סיפר את מלוא הסיפור. הרומאים אמנם הלכו מחיל אל חיל, אבל הם לא ניצחו בכל מלחמותיהם.

בשנת 9, כמעט 60 שנה לפני המעמד ההוא, שבטים גרמניים ארבו לשלושת הלגיונות המובחרים ביותר של רומי על גדות נהר הריין, והשמידו אותם. הם בלמו בזה את תנופת התפשטותם של הרומאים. ראשון קיסרי רומי, אוגוסטוס, התאבל על חייליו עד יומו האחרון. לפי ההיסטוריון סווטוניוס, הוא היה מתהלך בפרוזדורי ארמונו, וקורא, "וארוּס, החזר לי את לגיונותיי". פובליוס קווינקיטיליוס וארוס היה הגנרל הרומאי, שלפקודתו סרו הלגיונות ההם. הוא התאבד בשדה הקרב, והמצביא הגרמני ארמיניוס (הרמן) כרת את ראשו, ושלח אותו במתנה אל אחד מעמיתיו.

אבל וארוס הנ"ל היה הרבה יותר מגנרל רומאי בגרמניה. הוא היה צורר היהודים, האיש שרצחנותו התחילה להרעיל את יחסי היהודים עם רומא 70 שנה ויותר לפני המרד הגדול. הוא היה מושל סוריה, כאשר מת המלך הורדוס, בשנת 4 לפני הספירה. וארוס מיהר לירושלים, והטביע בדם את שאיפות העצמאות של היהודים. הוא צלב 2,000 מהם. הוא גם דיכא ביד ברזל את מרד יהודה הגלילי, והחריב את ציפורי. הקיסר אסיר התודה מינה את וארוס למושל הראשון של מה שהוא כינה "הפרובינציה של גרמניה". לגרמנים כמובן לא היה כל חשק להיות פרובינציה.

קשה להאמין שתבוסת וארוס ונפילתו לא נודעו לפחות לחלק מיהודי הארץ, בוודאי המשכילים שבהם, קוראי יוונית, שעמדו בקשר עם העולם החיצון. חדשות התהלכו במהירות גדולה באימפריה. ברבות הימים, אפשר שנפלאות הגרמנים נגד וארוס הגיעו אל כל פינה. אין זה מן הנמנע, שמטיפים נודדים היו מספרים לשומעיהם כיצד נענש הצורר וארוס, צולב אבותיהם.

איך היהודים תפסו את העיט

יוסף בן מתתיהו אמנם ציטט באריכות את נאום השלום של אגריפס. אבל הוא עצמו היה מחרחר מלחמה, גנרל בשורות המרד הגדול. האין זה סביר שהוא הסב עם חבריו לנשק ערב המרד, סיפר להם על תבוסת וארוס, ושכנע אותם שאפשר לגבור על רומי?

בנובמבר 66, המורדים היהודיים אפילו חיקו את הצלחת הגרמנים. בקרב בית חורון הם היכו את הלגיון ה-12 בפיקודו של קאסטיוס גאלוס, הנציב הרומי בסוריה, יורשו הרחוק של וארוס. 6,000 לגיונרים נפלו, ציוד צבאי כבד ומטמון של כסף נלקחו שלל. היהודים נשאו את נס הלגיון דמוי־העיט לירושלים. העיט היה שקול, במונחים צבאיים, כנגד ארון הקודש, והתמצו בו כוחו של הלגיון וסמכותו. על מוט הנס היו חקוקות האותיות מזרות־האימים ביותר של העולם העתיק, SPQR, ראשי התיבות של "הסנאט והעם של רומי".

היהודים אל נכון השתכנעו בסתיו 66, שניצחון על הקיסרות הרומית אינו בלתי אפשרי. סליחה על ההשוואה, אבל בדיוק עכשיו אנחנו שומעים איך הטליבאן של אפגניסטן הצליחו לגבור על ארה"ב ועל ברית נאט"ו. "לגבור", לפחות במובן הזה שארה"ב החליטה, כי ניצחון אינו שווה עוד את המחיר.

אוגוסטוס עצר על הריין בשנת 9. הוא ויתר על כיבוש שאר אירופה. האם אסטרטג יהודי לא היה רשאי להניח ב-66, שיהיה אפשר לשכנע את רומי לוותר על יהודה הנידחת והמעצבנת בקצה המזרחי של הים התיכון?

התשובה הפשוטה היא כמובן לא. אבל לא הייתי רוצה להקדים את מסקנות ועדת החקירה.