פרופ' סדצקי מסבירה: כך הגענו לצמרת התחלואה בעולם

יותר מ-900 אלף איש נדבקו בארץ בקורונה עד כה, ועם העלייה הנוכחית בתחלואה, סגר נוסף נמצא על הפרק • "לא היה הגיוני לחשוב שהקורונה לא תחזור. לא היה הגיוני לא להכין תוכנית מגירה", אומרת פרופ' סיגל סדצקי, לשעבר הממונה על בריאות הציבור במשרד הבריאות

פרופ' סיגל סדצקי / צילום: איל יצהר
פרופ' סיגל סדצקי / צילום: איל יצהר

אתמול (ב') נרשמה עלייה חדה במספר המאומתים לקורונה בישראל וגם במספר החולים הקשים. 6,275 איש אומתו כחולי קורונה, 394 איש הם חולים קשה, לעומת 39 לפני חודש.

המדד שמשרד הבריאות והממשלה מתמקדים בו במיוחד, החולים הקשים החדשים, גם הוא בעליה - 70 חולים אתמול, לעומת שישה בלבד לפני חודש. השיא הישראלי בחולים חדשים במצב קשה נרשם בגל השלישי בינואר, 180 חולים ביום, והוא כבר נחשב למסכן את מערכת הבריאות בקריסה. קצב העלייה מעיד כי אנחנו רחוקים מרחק כמה שבועות בלבד מכך, ללא שינוי משמעותי במגבלות או בהתנהגות הציבור. לכן אין פלא ששלשום אמר השר עמר בר-לב בישיבת הממשלה כי "יש להגיד את האמת לציבור. המצב מפחיד". ואילו מנכ"ל משרד הבריאות נחמן אש אמר אתמול כי אנחנו הולכים לקראת מגבלות נוספות, פתיחת שנת הלימודים אינה וודאית, והאופציה של סגר נמצאת על השולחן.

גם בישובים שנפגעו בעבר, כמו בני ברק, המגפה מצליחה להתפשט, כלומר לא ניכרת חיסוניות עדר באזורים הללו. כך למשל בבני ברק, שזוכה לציון הרמזור 7.4 מתוך 10 (כתום), למרות שהייתה אחת הערים שנפגעו באופן החזק ביותר מן המגפה. בשבוע האחרון ניכרת עליה בשיעור המאומתים והחולים בקרב הלא מחוסנים, בעוד העלייה אצל המחוסנים מתונה יותר.

לפני הנתונים הלא מחמיאים, ישראל נמנית בין שיאניות התחלואה בעולם: אחרי איראן, רוסיה ומקסיקו, ולפני הודו, אוזבקיסטן ואוקראינה.

"הדברים חוזרים על עצמם כבר בפעם הרביעית"

אף שהחיסון לא מצליח למנוע כרגע את התפשטות המגפה, הוא בכל זאת עשוי להוות גורם בולם באזורים עם התחסנות גבוהה. משמע, ככל שווריאנט הדלתא מתפשט לישובים פחות מחוסנים, הוא מוצא דלק רב לתדלוק המגפה. אבל למה בעצם חשבנו שהפעם זה יהיה אחרת, ומתי היינו אמורים להתעשת? "כמה ממקבלי ההחלטות בישראל בשנה וחצי האחרונות, התחילו את דרכם בטיפול בקורונה ב'אצלנו לא יהיה סגר', ותוך כמה שבועות ספורים בעצם עשו סגר?", את השאלה הזו שואלת פרופ' סיגל סדצקי, מי שהייתה הממונה על בריאות הציבור במשרד הבריאות בגל הראשון של הקורונה.

"הדברים חוזרים על עצמם כבר בפעם הרביעית", היא אומרת. "בהתחלה אומרים - העליה היא איטית. זה באמת עוד גל? אחר כך אומרים - כן, אבל אין כל כך הרבה חולים קשים כמו בפעם שעברה. ובכל פעם זה נכון, אבל מסיבה אחרת. בגל השני שמרנו טוב יותר על הקשישים, בשלישי חשבנו שהחיסון עוד מעט ישפיע. בגל הרביעי חשבנו שגם אם החיסון לא מגן מהדבקה, הוא אולי יגן מתחלואה קשה, והוא אכן מגן אבל לא מספיק.

"ובסופו של דבר מצטברים חולים קשים ואז אנחנו אומרים: כן, יש גל, וחייבים לעצור אותו, אבל נעשה את זה באמצעים טכנולוגיים, למשל אפליקציית המגן או בדיקות. אבל, בסופו של דבר קשה לדכא את המגפה באמצעים הטכנולוגיים בלבד, ואנחנו מגיעים פעם אחר פעם לכלי החמור והקשה מכולם - הסגר. שכולם מסכימים שעדיף להימנע ממנו".

כל גל נוהל ברובו על ידי מקבלי החלטות שלא היו בתמונה בגל הקודם. בין הגל הראשון לשני התחלף רוב צוות משרד הבריאות. בין השני לשלישי התחלפו שר הבריאות ופרוייקטור הקורונה. לפני הגל הנוכחי התחלפה הממשלה. לצוותים חדשים קל יותר לחזור על אותן טעויות, בלי להבין שהם עושים זאת.

אם כך, מה היה אפשר לעשות אחרת? האם היה צריך ללכת ביולי לצעד החמישי בעוצמתו בסולם, במקום לראשון?
סדצקי: "לא. אמרתי כבר אז ואני חושבת שהיה נכון לסגור את הפרצה בנתב"ג. כלומר, לא למנוע את התנועה, אבל כן להקפיד על בדיקות ולחייב בידוד, גם למחוסנים. אני משוכנעת, שאי אפשר היה למנוע לגמרי את הכניסה של וריאנט הדלתא, אבל הקצב שבו קרו הדברים לא היה הכרחי. גם בגל הראשון, סגרנו גבולות כדי להאט את כניסת המחלה וקנינו לעצמנו זמן יקר של התארגנות, שהשפיע לטובה על עוצמת הגל, לעומת הגלים הבאים ולעומת מדינות אחרות".

ומרגע שהוריאנט נכנס?
"אז היה צריך להפסיק להתווכח על העובדות. כבר הבנו שהמחלה הזו היא לא שפעת. בואו נתקדם הלאה. נבין שיש גל והוא לא ייעלם מעצמו, ושהחיסון כבר לא יעיל כפי שהוא היה, ולהגביל מהר ויעיל, כדי שלא נצטרך להגביל באופן כואב".

"מה שיוציא אותנו מהמגפה בסופו של דבר, זה חיסונים, אבל הם לא יעשו את העבודה לבד. הגישה צריכה להיות משולבת. המחשבה שכל העולם יכול להיות חולה ואנחנו נישאר אי נקי למרות שהגבולות פתוחים, תמימה ולא הגיונית. וגם אם היינו שולטים בנתב"ג, יכלנו לקבל וריאנט חדש או גל נוסף גם אם איטי יותר - לא היה הגיוני לחשוב שהקורונה לא תחזור. לא היה הגיוני לא להכין תוכנית מגירה".

ומה צריך לעשות עכשיו?
"כולנו רוצים לחיות ליד הקורונה, ולא רוצים סגרים, אבל צריך להפסיק עם השאננות. למשל בחינוך - הרעיון של בדיקות הוא נהדר ואני בעד, אבל הן לא יכולות לעשות את כל העבודה לבד, ומי בכלל אמר שאפשר להרים כזה דבר ברמה הלוגיסטית. כל כך הרבה מבצעים לוגיסטיים לא הצלחנו לעשות. חקירות אפידמיולוגיות (שוב המערך מצליח רק בביצוע 40% מהחקירות), אכיפה של תו ירוק ומסיכות, נתב"ג נשאר בעייתי. כל המהלכים הללו יעילים בעיקר כשהמגפה בראשיתה, כשהיא קטנה.

אני לא חושבת שבדיקות יכולות להחליף בידוד כשהמחלה כבר מגיעה להיקפים גדולים. וגם הקיצור ל-7 ימי בידוד הוא פשרה. אנחנו עושים פשרות כדי שהחיים שלנו עם הקורונה יהיו נסבלים, אבל כל פשרה כזו פותחת פרצה, ויש גבול לכמות הפרצות שאפשר לצבור בלי לשלם במחיר תחלואה גוברת. גם בדיקות מהירות במקום בידודים זו פרצה כזו. אני חוששת שזה יהיה גם לא פרקטי וגם לא יאפשר לנו לשלוט במחלה".

אז בכל זאת סגר?
"אני מאוד מקווה שלא. הייתי שמה זרקור רציני על מניעה במערכת החינוך באמצעות בדיקות סקר, קפסולות או כיתות קטנות אם זה יותר נעים לאוזן ושהות במקומות פתוחים, עדיין על נתב"ג, וגם על צמצום התקהלויות והעדפת עבודה מהבית וכמובן מסיכות להגנה אישית. דווקא עכשיו אני לא כל כך בעד התו הירוק, כי המחוסנים יבינו מזה שלא יקרה כלום אם הם יתקהלו, ולצערנו זה כרגע לא נכון.

"יעילות החיסון השלישי כרגע לא ברורה. כששוקלים את החלופות היה נכון לאשר אותו וללצאת למבצע ההתחסנות, יש לאנשים זכות להגן על עצמם. אבל רמת הוודאות שהוא יעזור לנו כאוכלוסיה, היא לא ברורה ולא ניתן לתלות את כל התקוות רק בכך".

אם בכל זאת יש סיכון לא מועט שנגיע לסגר - עדיף לעשות אותו עכשיו? בכל מקרה רוב הילדים לא לומדים.
"אלה החלטות של הדרג הפוליטי. אפשר היה לעשות סגר עם גילוי ההתפרצות הראשונה, כמו בניו זילנד. זה תלוי בשיקולים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ונפשיים. ישראל בחרה לא ללכת בדרך הזו. מצד שני, הרעיון להתמקד רק בתחלואה הקשה, גם הוא לא מוצא חן בעיני. הוא מזניח לדעתי את הלונג קוביד (long COVID) ואת ההשפעות החמורות שלו, גם בילדים".

אז אחרי הגל הרביעי יהיה גם גל חמישי? עם אותה דינמיקה בדיוק?
"אני לא רואה את זה נגמר בקרוב. העולם הלא מחוסן מעודד התפשטות של וריאנטים. התקווה היא לחיסון יעיל שבאמת ינתן לכל העולם פחות או יותר בו זמנית. ומצד שני גם שיפור הטיפולים התרופתיים. כנראה נגזר עלינו להתנדנד בין גלים בטווח של חודשים רבים הלאה ויותר מכך. אני מקווה מאוד שלא יתרחש תרחיש רע והוא של מוטציה יותר אלימה.

"אני מאוד מבינה את ההכחשה, את הרצון לחיות כרגיל. כולם עייפים, זה מתמשך, זה פוגע. אני זוכרת את התחושה כשהורידו את המסיכות. לכאורה - רק מסיכות, אבל זה היה כל כך כיף, לראות חיוכים ולא להינמס מחום ושלא יתעבו המשקפיים. אני מאוד מבינה למה אנשים אומרים - 'אי אפשר יותר, לא מעניין אותי כלום'. אבל עם כל ההבנה, הרי ניסינו! והמספרים טופחים לנו בפנים".