הימין חייב להשתחרר מהרגביזם ולדרוש מנבחריו זיהוי אידאולוגי ברור

ח"כ מירי רגב מבטאת בצורה מובהקת את הבעיה המהותית של הימין הישראלי כיום – פופוליזם וחוסר עמוד שדרה אידאולוגי • במקום לשפוט פוליטיקאים על סמך נאמנותם למפלגה, כדאי לבדוק מה עומד בבסיס תפישת עולמם

ח"כ מירי רגב / צילום: אוהד צויגנברג, "ידיעות אחרונות"
ח"כ מירי רגב / צילום: אוהד צויגנברג, "ידיעות אחרונות"

חשוב לדבר על מירי רגב. לא האישה, השרה לשעבר, חברת הכנסת - אלא על התופעה שמאחורי, ובכן, התופעה "מירי רגב": הרגביזם.

עכשיו, כשמעל הפרובוקציה האחרונה של מירי רגב מרחפת פטריית עשן סמיכה, הגיע הזמן לטפל בנשורת. זה הזמן לדבר על כמה הראיון שהעניקה לאחרונה ל"ידיעות אחרונות" - במסגרתו איימה רגב לפרק את הליכוד מבפנים אם לא יבחר לעצמו יו"ר שהיא גם אישה וגם מזרחית ובמקרה שמה מתחרז עם שמירי רגב - מכונן. אפשר סוף סוף לדבר גלויות על התופעה, הרגביזם של הימין. הגיע הזמן שהימין בכלל, והליכוד בפרט, ישאל את עצמו כיצד חיבק, טיפח ובחר אנשי שמאל (שמאל מדיני, שמאל כלכלי ושמאל משפטי) להתקשט בהם. בפן הזה, מירי רגב היא לא האישיו, היא רק סימבול של תופעה רחבה יותר: דה-ימניזציה של הימין.

רגב היא פוליטיקאית חריפה, נבונה ומתוחכמת - וגם נציגה נאמנה של אחת התופעות המסוכנות שפשטה בימין. בעבודה קשה היא הצליחה לטשטש את זהותה הערכית-אידאולוגית האמיתית. מי זוכר שרגב הצטרפה לליכוד רק שנתיים אחרי שדיבררה בלהט ובחיוכים את תוכנית ההתנתקות במסגרתה הוחרבה התיישבות יהודית בת 32 שנה כדי להמיט על ישראל טרור, מלחמה ופיגועים מדיניים כדוח גולדסטון והמרמרה. התאיידו מהזיכרון קרבתה המפוקפקת לאנשי מפלגת "קדימה" ופורום "החווה", השיטוט סביב מפלגת "העבודה", או העובדה שטרחה להתנצל רק בשנת 2018 על חלקה הנלהב בביצוע ההתנתקות ואמירותיה כלפי מתנחלים בשעתו. מי בליכוד יעז להזכיר לרגב את היותה אחת מחלוצי התמיכה בחוק ישראל היום. בכישרון גדול, יעילות והמטרת סיסמאות חלולות על "אתקשורת, אסמול ואתל-אביבים", מירי רגב הצליחה להשכיח מלב את העובדה שהיא, ובכן, אינה ימנית. במובן הכי בסיסי: היא לא אוחזת באג'נדה ותפישת עולם ימנית. אולי לא ניתן בדיוק להגדיר אותה כאשת שמאל - ככה זה עם אופורטוניזם, הוא בדרך כלל אופף אנשים עם אג'נדה חמקמקה - אבל אישה ששוקלת לרוץ לראשות ההסתדרות ומבקשת לבצע רק שינוי קוסמטי בסיאוב המפא"יניקי - להמיר את צבעו האדום של הפנקס, בכחול - אינה יכולה להיות ימנית. מקסימום להיות מירי רגב - מישהי שיושבת על משבצת שמזוהה סוציולוגית, כביכול, עם מצביעי הליכוד, במקרה של רגב, הנימוק שלה הוא שהיא אישה, מסורתית ומזרחית.

אבל זה לא רק המגדר, העדה או שמירת המצוות. למעשה, הימניות של מירי רגב היא מקרית לחלוטין, כפועל יוצא מהשתייכותה למפלגת הליכוד. וה"רגביזם" הזה מניע את הלוגיקה שמאחורי ההגדרה של "הימין" בתקופת הדמדומים הזו: תמיכה בליכוד מגדירה את הימניות של מאן דהוא. הליכוד יכול לשנות את האג'נדה - לאייש ולטפח אנשי שמאל מדיני מובהקים כצחי הנגבי וניר ברקת; אנשי שמאל כלכלי כחיים כץ; חובבי מקורביזם מפא"יניקי כדוד אמסלם ודוד ביטן; אנשי שמאל-משפטי כבנימין נתניהו; או לשריין את אורלי לוי-אבקסיס (לא צריך להרחיב). אם תבגוד בהם - תבגוד בליכוד - ותהפוך לאיש שמאל. כך סונפו למחנה "הימין" מפלגת ש"ס הסוציאליסטית (שהעומד בראשה לא התנגד, ובכך למעשה איפשר את הסכם אוסלו), או אדם כמשה גפני שהדגיש לא אחת כי אינו איש ימין.

לא פלא שעל רקע כזה טשטוש ערכי אנשי ימין רדיקליים עם תמיכה ציבורית מזערית, כבצלאל סמוטריץ' ממפלגת "תקומה" הנישתית, הופכים לקנה המידה האידאולוגי המרכזי של הימין, רק בגלל הנוקשות הערכית שהם מגלמים, כביכול. במרחב שמשתרע על פני מיליון מצביעים - ייכללו גם מי שחותרים למימוש כל מה שהליכוד ביקש לנקות מהמפה הפוליטית. לעומתם, מי שצמחו על ברכי הימין האידאולוגי או אפילו היו בעברם חלק מתנועת הליכוד, אך שומו שמיים בחרו חיבורים פוליטיים מחוץ לבלוק הימין, כבר לא יזכו לחסות בצילו של "הימין", גם אם יאחזו בדעות ימניות קונצנזואליות מקדמת דנא.

וכן, כשהימין באופוזיציה - זה הזמן לדבר על זה. בדיוק עכשיו, כשאותה חבורה שחמאה ניגרת מעל ראשה גם בצל, מבקשת לצרוב בזיכרון הימני הקצרצר את דבר עריקתם של אנשי "ימינה" ו"תקווה חדשה", רובם הפגינו הרבה יותר עקביות אידאולוגית מאנשי החמאה, מחוץ למחנה ה"ימין"; זה בדיוק הזמן לחדד מהו הימין, משום שה"רגביזם" - פופולריות אלקטורלית על רקע עמדות שנוגדות את המיצוב האידאולוגי של המפלגה - אינו נחלתו הבלעדית של הליכוד ומתחיל להתפשט הלאה (מדוע למשל יפעת שאשא ביטון, שרת החינוך מטעם מפלגת תקווה חדשה, מזוהה כימנית? גם שאשא ביטון תומכת בהקמת מדינה פלסטינית, בכלכלה סוציאליסטית והפקעת סמכויות מהריבון, העם, ומסירתן לפקידי מערכת המשפט. מה הופך אותה לימנית, בעצם, פרט לתיוג שלה כאישה מזרחית מהפריפריה? האם היא לא מגלמת בדיוק את אותו אופורטוניזם שהפגינה רגב, פשוט בגרסה, כביכול, מעונבת שלו? זה בטח רק מקרי שד"ר שאשא-ביטון הצטרפה לרשימת הליכוד בבחירות מרץ 2020).

הגיע הזמן שהימין יפסיק להסתפק ב"רגביזם", וידרוש מנבחריו זיהוי ובירור אידאולוגי נוקב ועמוק.

הכותבת היא חברת הליכוד ועורכת דין

צרו איתנו קשר *5988