סוף עידן מרקל, תחילת העידן של כל השאר

לאחר שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה את מירב הקולות, גרמניה מתכוננת לשבועות של מו"מ עד להקמת קואליציה • על הפרק עומדות סוגיות תקציביות, אקולוגיות וכמובן אידאולוגיות, שמאיימות להכביד על השיחות בחדרים הסגורים • גלובס ממפה 4 נקודות שכדאי לשים אליהן בתקופה הקרובה

מרקל לאחר שפורסמו תוצאות המדגמים הראשונים בערב הבחירות, ראשון / צילום: Reuters, KAI PFAFFENBACH
מרקל לאחר שפורסמו תוצאות המדגמים הראשונים בערב הבחירות, ראשון / צילום: Reuters, KAI PFAFFENBACH

אחרי המתח של המדגמים הצמודים בערב הבחירות ולאחר שהתברר כי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קמה לתחייה וזכתה בניצחון דחוק על השמרנים - תושבי גרמניה, שנראית מפוצלת מתמיד, מתכוננים לשבועות, אולי לחודשים, של משא ומתן.

קואליציות אפשריות נזרקות לחלל האוויר, פוליטיקאים שמרנים מבכים את ההפסד הגדול ביותר של מפלגת השלטון בשנים האחרונות, וכלי התקשורת והפרשנים מנתחים את משמעות הבחירות, שהתקיימו ביום ראשון האחרון בגרמניה. מטבע הדברים כולם מסכמים את שנות כהונתה של אנגלה מרקל, שלמרות שנעלמה מהמרחב התקשורתי היא עדיין הקנצלרית, ומקווים כי עד חג המולד תוקם ממשלה חדשה בגרמניה. להלן ארבע נקודות שכדאי לשים לב אליהן כעת לאחר שהמצב הפוליטי ב"כלכלה הגדולה באירופה" השתנה כמעט מן הקצה.

 
  

1 . בשורה אקו-ליברלית?

זו תמונה שהפכה לאייקונית ברגע שפורסמה. ארבעה מנהיגים צעירים - שניים מ"הירוקים", שניים מ"הליברלים" - בסלפי מתוכנן היטב, שפורסם במקביל ב"אינסטגרם" של כל המעורבים. היא פורסמה בשלישי בערב, אך הפכה בינתיים לסמל הבחירות ה-20 שהתקיימו השבוע בגרמניה. שתי המפלגות הפופולריות ביותר בקרב הצעירים בעלות שתי תפיסות עולם כלכליות שונות, אך עם תפקיד משותף בתור מי שיכריעו איזו ממשלה תוביל את גרמניה. "ברית ההדרים" קוראים להן הצהובונים, בגלל הרכב הצבעים הירוק-צהוב.

הברית הזו נולדה פומבית בערב הבחירות עצמן. מנהיג הליברלים (FDP) כריסטיאן לינדנר, פנה בשידור חי בטלוויזיה למנהיגת הירוקים אנלנה ברבוק, והציע לה להיפגש לשיחות מקדימות על "הנושאים הכי שנויים במחלוקת". זאת, אפילו לפני שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שקיבלה את מרבית הקולות וניצחה ביתרון קטן בבחירות, אפילו תזמין אחת מהן למשא ומתן. לינדנר, שכבר היה בפוזיציה דומה לפני ארבע שנים בדיוק, וסירב להיכנס לקואליציה עם "הירוקים" מודל 2017, למד דבר או שניים מאז. הוא הפך את הדינמיקה על פיה, ותמונת הסלפי שפורסמה נועדה להמחיש למערכת הפוליטית הגרמנית ולציבור בידי מי הכוח, ברשות מי היוזמה.

אבל מומנטום פוליטי בצד, שתי המפלגות יצטרכו לגשר על חילוקי דעות מהותיים כדי להסכים על קווי יסוד לממשלה משותפת. "זה לא שיש פערים בין שתי המפלגות הללו", אמר מומחה פוליטי ל"בילד", "יש ביניהם תהומות של ממש".

"הירוקים" זכו בצדק מסוים בכינוי "מפלגת האיסורים". הם רוצים לאסור על השימוש במנוע הבעירה הפנימית עד 2030, לאסור על כניסת כלי רכב מזהמים למרכזי ערים עוד לפני כן, לסגור את כל תחנות הכוח הפחמיות עד סוף העשור, להטיל מסים על צריכת בשר מצד אחד ועל העשירים בגרמניה מצד אחר ולהעלות את מסי הירושה. באופן כללי, הם בעד הוצאה ממשלתית אדירה במטרה "לגמול" את התעשייה הגרמנית מתלות בדלקים מאובנים, ולהביא את גרמניה לעמוד ביעדי האקלים שהציבה לעצמה. הם מבטיחים כי הדבר יהיה כרוך גם בשגשוג כלכלי. "בסופו של דבר, האיסורים הם מה שיוצר חדשנות", נימקה ברבוק.

מנגד, ה-FDP, מפלגת ימין ליברלית פרו-עסקית, מאמינה בכמה שפחות רגולציה ואיסורים, בהוצאה ממשלתית קטנה, במגזר ציבורי מצומצם ומסרבת באופן נחרץ להגדיל את הגירעון באופן קבוע או זמני. מול הבטחות "הירוקים" למסות את העשירים, הבהירו הליברלים כי אחד מהקווים האדומים שלהם הוא "לא להעלאת מסים", ואף הבטיחו להוריד אותם על ידי ביטול "מס הסולידריות" שמוטל מאז האיחוד-מחדש של גרמניה.

כיצד, אם כך, אמורות שתי המפלגות להסכים ביניהן בנושאי מיסוי, תקציב ואקלים? איך ניתן גם להוריד מסים וגם לממן השקעה ציבורית? האם יגדל כוחן של ההשקעות הפרטיות בתחום האקלים? ומה בנוגע לסובסידיות האדירות הדרושות כדי לקדם אנרגיות מתחדשות? דרושה פשרה גדולה משני הצדדים כדי להגיע להסכמה. או שזו תגובש על ידי סדרת סיבובי-פרסה מבחינת מדיניות של שתי המפלגות, או ששני הצדדים יסכימו להתעלם מהקונפליקטים כרגע, ולשמור אותם לעתיד. "זה כמו שני עולמות מתנגשים", הודה מנהיג "הירוקים" המשותף יחד עם ברבוק, רוברט האבק, "אבל אין שום דרך לעקוף זאת".

בעוד מה שמפריד בין שתי המפלגות הוא לא פחות ממצע הבחירות שלהן, מה שמאחד ביניהן הוא הרצון העז להיכנס לממשלה. שתי המפלגות שואפות למשול ולשנות את המדיניות בגרמניה. מאחדת ביניהן גם הדאגה לזכויות האזרחים בגרמניה, הצורך בהשקעה בדיגיטליזציה, התנגדות רכה ל"אוסט-פוליטיק" של מרקל כלפי רוסיה, ורצון לשנות את חוקי הבחירות במדינה, שמנפחים את הפרלמנט הגרמני כל סיבוב בחירות מחדש.

הסלפי צולם לאחר הפגישה הראשונה של שתי המפלגות. אם שתי המפלגות יצליחו למצוא מכנה משותף, אולי תצא בשורה כלכלית אקו-ליברלית מברלין בשבועות הקרובים.

2. סוף עידן "מפלגות העם" 

על פניו, כל האופציות הפוליטיות על השולחן. למרות "ברית ההדרים", "הירוקים" הודיעו כי יפתחו בשיחות מקדימות עם הסוציאל-דמוקרטים, ו"הליברלים" הודיעו כי יפתחו בשיחות עם המפלגה השמרנית, שספגה בבחירות הללו את המפלה הכבדה ביותר שלה מבחינה אלקטורלית, וקיבלה 24.1% מהקולות בלבד. לפני הבחירות הפציר לינדנר בבוחריו להצביע ל-FDP "כדי שאני אהיה שר האוצר הבא של גרמניה, ולא רוברט האבק". הוא התכוון לממשלה שמובלת על ידי השמרנים, אבל כעת הוא נאבק על אותו תפקיד בהובלת הסוציאל-דמוקרטים. שתי קואליציות נמצאות כעת על הפרק - "רמזור" בהובלת ה-SPD או "ג'מייקה" בהובלת ה-CDU. הן מכונות כך בשל שילוב הצבעים של המפלגות.

אבל "ג'מייקה הוא רק אי רחוק בקריביים", כמו שכתב באחרונה ה"שפיגל". קשה לראות בדיונים על קואליציה כזו יותר מאשר תכסיס משא-ומתן מצד לינדנר, שנועד לסמן לסוציאל-דמוקרטים כי ישנה אפשרות אחרת. שהמפלגה תלך עם מי שיהיה מוכן ללכת לקראתה.

קשה עוד יותר לדמיין זאת כל עוד ארמין לאשט הוא המועמד של ה-CDU לעמוד בראש קואליציה שכזו. רק 17% מהגרמנים היו סבורים לפני הבחירות שלאשט ראוי להיות קנצלר, וכעת 70% רוצים שיפרוש מהפוליטיקה, לפי סקרים עדכניים שהתקיימו אחריהן. מעבר לשאלה לגבי "הזכות המוסרית" של המפלגה השנייה בגודלה להקים קואליציה (דבר שכבר קרה בגרמניה), נראה שהציבור - ואפילו המפלגה השמרנית עצמה - דוחה את האפשרות הזאת. למרבה המבוכה, השמרנים עדיין לא נענו להצעת המשא ומתן של הליברלים. הם שוקלים אם הדבר ראוי ואם לא יפגע בתמיכה הציבורית בהם.

התמונה עשויה להשתנות אם המפלגה השמרנית תדיח את לאשט ותמנה את מרקוס זדר מבוואריה במקומו. סקר שפורסם במקביל לתוצאות הבחירות העלה, כי אם זדר היה עומד בראש השמרנים, הם היו מקבלים כ-30% מהקולות. כך או כך, שתי המפלגות הגדולות, ששלטו לחילופין ברפובליקה הפדרלית הגרמנית מאז הקמתה ולרוב קיבלו יותר מ-40% מקולות הבוחרים, צריכות להסתגל כנראה לתום עידן "מפלגות העם".

העובדה כי בבחירות הנוכחיות שלוש מפלגות התחרו על השלטון, ואף הובילו בסקרים בשלב מסוים, ושהבוחרים היו נכונים לשנות הצבעה לפי זהות המועמדים ולהחליף מפלגות, מראה כי ההתפתחויות שקרו במערב אירופה לפני עשור ויותר הגיעו גם לגרמניה. זה אולי קרה באיחור בגלל הכהונה הארוכה של אנגלה מרקל הסופר-פופולרית, יחד עם אחוז החסימה הגבוה בגרמניה, אבל הפיצול הגובר הומחש.

מפלגות ותיקות קורסות, מפלגות חדשות כובשות את השלטון. קואליציות נדרשות להתגבש ו"מפלגת הקנצלרים" השמרנית או המפלגה הוותיקה ביותר בגרמניה (הסוציאל-דמוקרטים נוסדו ב-1863), כבר לא יכולות לחוש כי העם אתן. "בפעם הראשונה יהיה לנו קנצלר שקרוב ל-75% מהציבור לא בחר בו", איבחן לינדנר.

3 . שלום ל"אפס השחור"

מעניין לראות כיצד המועמד הסוציאל-דמוקרטי אולף שולץ, בנחישות וביסודיות, כבש את הדרך והגיע למצב שבו אפילו יריבו זדר מה-CSU, למגינת לבו של לאשט, מודה כי הוא "בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים ממשלה".

בדיעבד, הרגע המכריע היה זה שבו מונה לשר האוצר בקואליציה הרחבה של אנגלה מרקל. באופן מסורתי, תפקיד שר האוצר שמור למפלגת השלטון. אבל בבחירות הקודמות, אחרי שמרקל נכשלה בהקמת קואליציה של שלוש מפלגות (אותה קואליציית "ג'מייקה" המדוברת), ונותרה עם האופציה היחידה של חזרה לקואליציה הרחבה עם הסוציאל-דמוקרטים, היה ברור שהם ידרשו מחיר רציני כדי לחזור בהם מהתחייבותם לא לשבת עמה שוב.

המחיר שהם דרשו היה משרד האוצר. לפי השמועות, מרקל התנתה את הסכמתה בכך שמי שייכהן בתפקיד יהיה אולף שולץ. היתר היסטוריה: שולץ ניהל את הכלכלה בהצלחה עד למשבר הקורונה כשהוא נהנה מעודפי גביית מסים אסטרונומיים בשל השגשוג הגרמני, ופתח את הכיס רק כדי לתמוך במשק במשבר הקורונה. שולץ השתמש בתפקיד כמקפצה כדי להציג את עצמו כממשיך דרכה האמיתי של הקנצלרית, כל הדרך לניצחון בבחירות השבוע. אלא שעכשיו, אם יצליח להתמנות לקנצלר, הוא יצטרך לשנות כיוון.

במבט לאחור, מה שאפיין את הכהונה של מרקל עד למגפת הקורונה היה שמירה על תקציב מאוזן. ב-2009 העבירה הממשלה של מרקל חוק שלא מאפשר להיכנס לגירעון משמעותי. המדינה שגשגה, אין ספק, ההכנסות ממסים צמחו בכל שנה, שיעור האבטלה ירד בחדות, רמת החיים של הגרמנים עלתה ביחס לשכניהם באירופה, שיעור ההשתתפות בעבודה של נשים עלה. בשלב מסוים, המדיניות הזו אפילו הפכה את גרמניה לאחת המדינות הספורות שהרוויחו כסף כתוצאה מלקיחת הלוואות. השוק שילם לממשלה הגרמנית כדי לתת לה כסף.

אבל הצד השני של המטבע היה אי-השקעה בתשתיות, הימנעות ממודרניזציה, "התמכרות" לצעדי צנע וחיסכון, שבדיעבד הפכו את גרמניה לבלתי-מוכנה להתמודד עם המצב הכלכלי הנוכחי ולחסרת מנועי צמיחה לעתיד. מדד ההשקעות של הממשלה כחלק מהתמ"ג נע סביב רף של 2.5% בעשור האחרון, לעומת 4% בצרפת, למשל, או 3.5% בבריטניה.

שולץ החל בהיפרדות מהמדיניות הזו עם צעדי הקורונה, שיוסיפו כ-40 מיליארד אירו לגירעון הגרמני מדי שנה בחמש השנים הקרובות. החוק לגבי התקציב המאוזן הושעה בשל ההתמודדות עם המגפה. אבל שולץ יצטרך לנקוט צעדים גדולים הרבה יותר, בתחום הרווחה, בתשתיות, בהשקעה בחינוך ובטכנולוגיה, כדי לוודא שגרמניה תשוב לצמוח בקצב הגבוה שרשמה בעבר. כלכלנים העריכו את הסכום הדרוש להשקעה בגרמניה בכחצי טריליון אירו לפחות, אחרי שנות הצמצום והחיסכון.

כאשר שר האוצר הגרמני הקודם, וולפגנג שויבלה, פרש מתפקידו ופינה את המקום לשולץ, עמדו עובדי המשרד יחדיו במגרש המסדרים לשעבר של הבניין הנאצי. לבושים בחליפות שחורות והסתדרו בצורת אפס שחור, כינוי המדיניות של תקציב מאוזן. ספק אם מדיניות זו תיראה באור כה חיובי בעתיד. אם היתה מנטרה שחזרה על עצמה בבחירות הללו הרי שהיא היתה הצורך בשינוי. "לא לאותו הדבר", אמרו כל המועמדים. למרות שמרקל היא עדיין הפוליטיקאית הפופולרית ביותר במדינה, רוח הזמן היא שיש לשנות את המדיניות שלה בתחום התקציב.

4. קנצלר חלש באירופה

האיחוד האירופי, ונושאי מדיניות חוץ באופן כללי, כמעט ולא שיחקו תפקיד בבחירות הללו. לא מבחינת עניין הציבור ולא בהתבטאויות המפלגות והמועמדים. ניתן לפרש זאת כאילו האיחוד האירופי הפך למובן מאליו בעבור גרמניה, כזה שלא ניתן לערער על נחיצותו או קיומו, או שהדבר משקף את הלאומיות החדשה שצצה בעידן הקורונה, במסגרתה כל מדינה מסתכלת בחשש מסביב, תחנות גבול נטושות שבות להית מאוישות, וענייני הפנים חוזרים לעמוד בראש סדר היום.

אבל כפי שמוכיחה ההכרזה על ברית הצוללות הגרעיניות בין ארה"ב לבריטניה ולאוסטרליה, העולם משתנה אפילו בזמן שמדינות האיחוד מתעסקות בענייניהן. לאיחוד האירופי כשחקן גלובלי אין את הלוקסוס להמתין ולראות מה יקרה, וכיצד להתקדם ולפעול.

הבעיה שככל הנראה תצוץ עכשיו היא שהתפקיד המוביל של גרמניה, ושל הקנצלרית מרקל שעמדה בראש קואליציה יציבה שייצגה את רוב הגרמנים, עשויה להתחלף כעת בקואליציה שברירית יותר של שלוש מפלגות, ושל קנצלר שלא קיבל את רוב קולות הגרמנים.

מבין שני המנהיגים האפשריים נכון לעכשיו, שולץ מקורב הרבה יותר לחזון הצרפתי שמקדם הנשיא עמנואל מקרון בנוגע לאיחוד האירופי - אינטגרציה עמוקה יותר, פיננסית ואפילו צבאית. שולץ היה זה ששיתף פעולה עם מקבילו בצרפת אחרי שמרקל ומפלגתה נסוגו מהתנגדותם ההיסטורית לחוב משותף של חברות האיחוד האירופי. בקמפיין הנוכחי, הוא הוזמן לפני לאשט לביקור בארמון האליזה. שולץ גם תומך משמעותית במסגרת הצבאית הכלל-אירופית PESCO - תוכנית להקמת צבא משותף ובעיקר לקונסולידציה של תעשיית הנשק.

אבל אפילו אם יצליח להקים ממשלה, שולץ צפוי להיות קנצלר מוגבל הרבה יותר ממרקל. הוא נחשב לסמן ימני בתוך מפלגתו, שמחצית מחברי הפרלמנט שלה שנבחרו בבחירות השבוע הם חדשים, ובאופן כללי - שמאליים יותר מהסיעה היוצאת. רק בשנה שעברה המפלגה טירפדה חימוש מל"טים של חיל האוויר הגרמני בטילים. הם משמשים לתצפיות בלבד. גם "הירוקים" צפויים למשוך שמאלה בנושאי ביטחון וחוץ, ומנגד "הליברלים" דווקא מושכים ימינה מבחינת מדיניות הגירה ופליטים. "לא משנה מי ישלוט במדינה, הוא כנראה יעשה זאת בהילוך ראשון עם ההנד-ברקס משוך", היתה המסקנה של פרשן פוליטי ב"טאגסשפיגל". ההשלכות של פיחות כזה במעמד הקנצלר הגרמני יכולות לשנות את אירופה.