גם המשבר בחברה הבדואית מחכה להצלחת מעבר צה"ל דרומה

תושבי הנגב התעוררו השבוע לשתי כותרות סותרות ומנוגדות בתכלית.

האחת, חגיגית, בישרה על החלטת ממשלת ישראל לאשר לאלתר הקצבה של חצי מיליארד שקלים לחיזוק באר-שבע והנגב כחלק מהמאמץ להבטיח את הצלחת המעבר של בסיסי צה"ל דרומה.

השניה, חגיגית הרבה פחות, סיפרה על עוד שיא מכוער באלימות המשתוללת בחלקים מהחברה הבדואית בנגב ואשר באה לידי ביטוי בקרב חמולות כולל יריות ודקירות סכין, ממש מול הכניסה למיון בית החולים "סורוקה".

לכאורה מדובר במשבר מתסכל ובלתי ניתן לאיחוי ולגישור. שהרי איזו תוחלת תהיה להעברת בסיסי התקשוב והמודיעין לנגב אם "זה" מה שיחכה לטובי בנינו שיגיעו - בפקודה - לנגב?

אלא שלדעתי באירוע הראשון, בכותרת החגיגית לכאורה, טמון המפתח לפתרון משבר האלימות והמשילות בנגב.

אין זה סוד שמאז הקמת המדינה הנגב סובל מהזנחה בפיתוח התשתיות השונות בהשוואה למה שהושקע בגוש דן. הן בתשתיות הפיזיות ממש, כבישים, רכבות וגשרים - והן בתשתיות החברתיות ובתחומי הבריאות, התרבות, החינוך ומה לא. הפערים עצומים וכדי לצמצם אותם משמעותית יש צורך בשינוי גישה ובהשקעה של מיליארדי שקלים על פני שנים רבות.

מה שקרה לנגב ולתושביו היהודים היה כאין וכאפס לעומת יחסה של המדינה לחברה הבדואית. שנים של הזנחה מופקרת, מצד מדינת ישראל, הולידו ישובים מוכרים שנראים כמו מחנות פליטים בג'בליה וישובים לא מוכרים שמרכזים תושבים בפחונים צריפונים ומבני ארעי במצב נורא.

במשך כל אותן שנים נמנעו כל ממשלות ישראל מלגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה של מציאת פתרונות קבע לישובם של הבדואים בפזורה בישובים מודרניים ואיכותיים.

כך חלפו השנים, וקמו ועדה אחרי ועדה, נכתבו המלצות אחרי המלצות, ודוחות מבקר שהצליפו בזה אחר זה בכל ממשלות ישראל. על ההזנחה, על הקיפוח ועל עצימת העין מול מפלצת הבריונות, האלימות וסחיטת דמי החסות שהלכה והתעצמה לנגד עינינו.

דומה שעכשיו ברור לכל שההזנחה הזאת לא יכולה להימשך. האלימות, השימוש בנשק בלתי חוקי, סכנת החיים לעוברים ושבים - גלשו אל הישובים היהודים.

ברקע מתרחש כל העת המהלך ההיסטורי של העברת בסיסי צה"ל האיכותיים לנגב. בסיס התקשוב כבר בהקמה ליד פארק ההייטק ובעוד כחצי שנה נוכל לראות 20 מבנים בגדלים שונים צצים מתוך האדמה. מעל 6000 לוחמי מודיעין תקשוב וסייבר כולל מיפקדת פיקוד הדרום יחלו לפעול בתוך שנתיים שלוש בלב באר-שבע.

מאחורי הדלת ממתין ה"גביע הקדוש" של מעבר צה"ל לנגב: העברת בסיסי המודיעין ובראשם יחידות 8200 האיכותיות, שיתנו את האות לתזוזת חברות ההייטק הגדולות דרומה. עשרות מיליארדי שקלים שיושקעו בתוך עשור עם רכבת מהירה, עשרת אלפים אנשי צבא קבע ועוד אלפי חיילי חובה. הטובים שבטובים שבמערך המודיעין הישראלי.

וכאן הדברים מתכנסים. ההשקעות העצומות במעבר צה"ל דרומה חייבות לקחת בחשבון וללכת שלובות זרוע עם הטיפול בסוגיה הבדואית בנגב. במערכת הביטחון כבר החלו לחשוב בכיוון. ראשי מינהל מעבר צה"ל כבר קיימו פגישות עם ראשי ישובים בדואים כדי לראות איך משלבים את הדור הצעיר של החברה הבדואית בעבודות סביב מעבר צה"ל. איך חברות בדואיות למתן שירותים יוכלו להשתלב בעבודות ההקמה ומנועי הצמיחה שהמעבר הזה יביא לנגב. נכון הם לא יוכלו אולי לשרת ביחידות הסייבר ו-8200 אבל מלבד יחידות סודיות קיים מרחב עצום של פעילויות ושירותים שאין צורך ולא כדאי להדיר את בני החברה הבדואית מהם.

זו העת לחשיבה מקורית, פורצת דרך, של ממשלת ישראל, השרים הנוגעים בדבר ובכירי מערכת הביטחון. צה"ל ומערכת הביטחון יהפכו בעשורים הבאים לחלק מרכזי במירקם החיים של אוכלוסיית הנגב וחיל המודיעין יהיה ה"קטר" לשינוי אזורי וחברתי.

החברה הבדואית לא הולכת לשום מקום. רובה המכריע שומר חוק, רוצה במעורבות בחיי המדינה ורבים רוצים גם לתרום ולהיות חלק מהיצירה הישראלית.

זה הזמן לסנכרן בין שתי המערכות הללו. לטובת החברה הבדואית ולא פחות מכך לטובת הציבור היהודי בנגב.

הכותב הוא רקטור המכללה האקדמית להנדסה SCE