תרופה אמריקאית לאינפלציה: קצת דלק זול ועוד ארבע שנים לנגיד

זה היה חצי שבוע של החלטות כלכליות חשובות מאוד בשביל הנשיא ביידן. ביום ב' הוא האריך בארבע שנים את כהונתו של נגיד הבנק המרכזי, ג'רום פאוול, לא עניין מובן מאליו. ביום ג' הוא שלף נשק נואש למדי מן האמתחת, והודיע שיזרים נפט מהעתודות האסטרטגיות של ארה"ב, כדי להוריד את מחירי הדלק.

הקשר בין שתי ההחלטות הוא אמנם בעיקר נסיבתי: כהונת פאוול מתקרבת אל קיצה, ואי-ידיעה אינה מועילה לביטחונם העצמי של השווקים. אבל הקשר אינו מקרי בהחלט.

האינפלציה בארה"ב גבוהה עכשיו ממה שהייתה זה 39 שנה, והסימנים הם שהיא תוסיף ותעלה. החישוב האחרון ל-12 החודשים שבין אוקטובר לאוקטובר, היה 6.2%. בחלקים של ארה"ב, שיעורה גבוה מ-7%. הבנק המרכזי יצטרך להתחיל בקרוב להעלות את הריבית קצרת-המועד. הנשיא מקווה שירידה במחירי הדלק תמתיק את רוע גזרתו של הבנק.

המחירים במשאבות האמירו בשנה האחרונה ב-60%. הנשיא משוכנע שתאוות בצע של תעשיית הנפט האמריקאית עומדת ביסוד העלייה הזו. בשבוע שעבר, ביידן קרא לוועדת הסחר הפדרלית (FTC), הרשות המופקדת על הגנת הצרכן, לחקור התנהלות "בעלת פוטנציאל לא-חוקי" של ענקיות הנפט, ו"ראיות מצטברות של התנהגות המנוגדת לאינטרסים של הצרכן". שרת האנרגיה של ביידן, ג'ניפר גרנהולם, דיברה ביום ג' על "רווחים עצומים" של חברות הנפט. הממשל טוען, שהן מפקיעות מחירים בשעה שהוצאות התפעול שלהן פוחתות.

השימוש בעתודות הנפט כדי להשפיע על המחירים הגלובליים לא חדש. הנשיא אובמה ניסה אותו, בהצלחה מוגבלת, ב-2011, כאשר מלחמת האזרחים בלוב איימה על האספקה הגלובלית. הכמויות קטנות-יחס. ארה"ב תזרים 50 מיליון חביות "בחודשים הבאים". הודו תצטרף עם חמישה מיליון חביות, ובריטניה - מיליון וחצי. גם סין שותפה למהלך. היא השתתפה במהלכים דומים בעבר. הכמות שארה"ב תזרים שווה ל-137,000 חביות ביום. חברות אופ"ק + (כולל רוסיה) מפיקות 40 מיליון חביות ביום.

"לחטוף את קערת הפונץ'"

ארה"ב התפנקה ב-40 השנה האחרונות, לפחות במובן הזה שהיא לא התנסתה באקט הפונץ' המפורסם: התערבות של הפדרל ריזרב, כדי "לחטוף את קערת הפונץ'" מן השולחן מבעוד מועד, זאת אומרת לפני שמשתתפי ה"מסיבה" של הגאות הכלכלית ישתכרו. שיכרון במשוואה הזו הוא כמובן אינפלציה.

הפעם האחרונה שבה נחטפה הקערה הייתה בין 1979 ל-1981. האינפלציה הגיעה אז כמעט עד 15%, השיעור הגבוה ביותר בארה"ב מאז ומעולם; וגם הריבית שהטיל הבנק המרכזי רשמה שיא היסטורי והגיעה בשלב אחד עד 20%. למען האמת לא הייתה אז שום מסיבה. ארה"ב הייתה בעיצומו של 'העשור המבוזבז' של שנות ה-70. שני משברי אנרגיה הולידו מיתון חריף, והצירוף הלא-שכיח של מיתון ושל אינפלציה העניק צירוף חדש ללקסיקון הכלכלי: סטגפלציה.

הוא גם העניק לאמריקה את הנגיד הכוכב הראשון בתולדותיה, פול וולקר. עד אז רק יודעי ח"ן ידעו מי זה בכלל יו"ר הפד. תהליך מינויו היה בדרך כלל נטול מחלוקות, בין השאר מפני שפוליטיקאים ותקשורת לא העריכו את מלוא כוחו. הסנאט ערך את השימוע הראשון על מינוי הנגיד רק ב-1978. ב-66 השנה הראשונות של הפדרל ריזרב, הנשיא היה חופשי למנות את הנגיד מתוך 12 החברים במועצת המנהלים של הבנק, שהסנאט אישר.

אין זאת אומרת שלא היו נגידים עצמאים, שמיררו את חיי הנשיאים. וויליאם מרטין, שכיהן כמעט 20 שנה (1970-1951), הוא אבי המטאפורה של קערת הפונץ'. ריצ'רד ניקסון, אז סגן הנשיא בממשל רפובליקאי, הטיל על מדיניות הריבית של מרטין את אשמת תבוסתו בבחירות של 1960.

הנגיד אינו כול-יכול. עליו לשכנע את 'ועדת השוק הפתוח', הפורום הקובע של הבנק. אבל השפעתו נוטה להיות מכריעה בקביעת סדרי העדיפויות.

מעניין שארה"ב לא הרגישה צורך להקים בנק מרכזי עד ערב מלחמת העולם הראשונה, בה בשנה שהיא הפכה בפעם הראשונה לאומה נושה, והדולר האמריקאי נעשה הילך התשלום החשוב ביותר עלי אדמות.

מקסימום תעסוקה, מינימום אינפלציה

החוק העומד ביסוד פעולתו של הבנק מעמיד את תפקידו על קידום היעדים של "תעסוקה מקסימלית, יציבות מחירים, ושערי ריבית ארוכת-טווח מתונה". הנוסח הזה נוסף רק ב-1977, בעיצומה של הסטגפלציה, וערב לאוזניהם של נשיאים, שהתרגלו להמתין בדחילו ורחימו להודעה השש-שבועית של הבנק על מצב הריבית קצרת-הטווח.

הנשיא ביש המזל, ג'ימי קרטר, ירש את הסטגפלציה, וקיווה ליישב אותה בעזרת נגיד שיזכור את סדר היעדים בחוק, ויקדים תעסוקה לכול. הנגיד הראשון שהוא מינה, איש עסקים ללא כל רקע במקרו-כלכלה או בבנקאות, נכשל. השני רכש את מלוא תשומת הלב שבה לא הצליחו קודמיו לזכות. זהו אותו פול וולקר. בהנהגתו, הבנק המרכזי העלה את הריבית קצרת-הטווח עד 20%. האבטלה עמדה על 10%. הטיפול-בהלם של וולקר החזיר את המשק האמריקאי למסלול של צמיחה מהירה ושל אבטלה נמוכה בתוך שלוש שנים. אבל זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה האמריקאית מאז מלחמת העולם השנייה.

מאז לא סרה מן המערכת האמריקאית השאלה של סדר העדיפויות, היינו איך הנגיד יגלגל את כל הכדורים האלה באוויר בעת ובעונה אחת. למרבה המזל לא היה צורך בחטיפה של קערת הפונץ', כי כלכלת ארה"ב הערימה על המשוואות האקדמיות, והצליחה למזג צמיחה מהירה עם אינפלציה נמוכה ועם תעסוקה כמעט מלאה (רוב הזמן).

עצמאות חד משמעית למדי

דונלד טראמפ הוא שמינה את ג'רום פאוול לנגיד ב-2018, יותר מתוך הרגל מאשר מתוך צורך. קודמתו של פאוול הייתה דמוקרטית, ג'נט יילן, שקצרה שבחים מכל עבר. לרועץ עמד לה ייחוסה המפלגתי. היא עכשיו שרת האוצר של ביידן. טראמפ התלונן אחר כך על פאוול, ורמז שהוא עשוי להדיח אותו, משהו ששום נשיא לא עשה לפניו. אבל פאוול החזיק מעמד, ונשיא דמוקרטי מאריך עכשיו את המנדט שלו.

 יו''ר הפד לשעבר פול וולקר / צילום: Associated Press, Charles Harrity

לרקע המפלגתי יש רקע מוגבל בהיסטוריה של הבנק המרכזי. וולקר, לפני 40 שנה, סלל את הדרך לעצמאות חד-משמעית למדי של נגידים מנשיאים, אם כי הניסיון מראה שיורשיו של וולקר נטו פחות ממנו לעימות חזיתי (הוא עצמו הכעיס נשיאים משתי המפלגות, לפני שזכה בהערצה כללית).

פאוול חוזר ומתאר את האינפלציה כ"זמנית", וכתופעת לוואי של ההתאוששות המהירה מן ההתמוטטות המהירה של חודשי הקורונה הראשונים.

השמאל במפלגה הדמוקרטית קיווה שביידן ימנה נגיד עם תודעה חברתית מפותחת יותר. המועמדת המועדפת של השמאל הייתה לייל בריינרד, לשעבר סגנית שר האוצר לעניינים בינלאומיים בממשל אובמה. ביידן מינה אותה השבוע למשנה לנגיד, תפקיד שבו החזיקה גם ילן לפני קידומה לכהונת הנגידה.

בריינרד חזרה ודיברה בשנים האחרונות על הצורך שהבנק המרכזי יתאים את החלטותיו למשבר האקלים, והתנגדה להקלות בפיקוח על הבנקים. ספק אם היה נמצא הרוב המיוחס בסנאט לאישור מינויה לנגידה. הנשיא והשמאל של מפלגתו חוזרים ומגלים בזמן האחרון שאין להם מנוס מלהכיר בחולשותיהם הפוליטיות הגוברות.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny