חובת ההתחסנות היא גם שיקול כלכלי

בהיעדר מידע מדויק על יעילות החיסון והשפעת אחוז המחוסנים על הסיכוי לחלות במחלה, התיאוריה הכלכלית מראה שחובת ההתחסנות אינה יכולה להיות מדיניות מוצדקת

לא ברור האם חובת ההתחסנות מהווה מדיניות מוצדקת / אילוסטרציה: Shutterstock
לא ברור האם חובת ההתחסנות מהווה מדיניות מוצדקת / אילוסטרציה: Shutterstock

לאחרונה אנו מדווחים בתקשורת כי מדינות רבות שוקלות לחייב את האוכלוסייה להתחסן נגד נגיף הקורונה. גם במדינת ישראל מעלים רעיון זה ואף מתברר שהחוק בארץ מאפשר לשלטונות לחייב להתחסן. לאחרונה, תמך בית המשפט העליון של ארה"ב (אמנם בלי כל הנמקה ובהחלטה מחולקת) בחובת ההתחסנות שהטילה מדינת ניו יורק על עובדי מערכת הבריאות. קיימים טיעונים משפטיים בעד ונגד זכותה של המדינה לבטל את ריבונות הפרט על גופו, אבל האם יש תאוריה שיכולה לתמוך או לשלול גישה זו?

אינטריליגייטור, ששנסקי ובריטו הציגו את התיאוריה הכלכלית במאמר שפורסם בשנת 1991, ובו ניתנה תשובה חלקית: התשובה תלויה ביעילות החיסון. כמובן, אם החיסון חסר תועלת לחלוטין, תהא זו טעות חמורה לחייב את האוכלוסייה להתחסן. להזריק בניגוד לרצונו של הפרט חומר שרק יכול להזיק, פוגע ברווחה של הפרט. אולם מעניינת יותר העובדה שגם אם החיסון יעיל ב-100%, לחייב את האוכלוסייה להתחסן מהווה טעות חמורה.

כדי להבין למה, עלינו להשוות שני מצבים: את המצב אליו מובלים "כוחות השוק" לעומת המצב בו כל האוכלוסייה מתחסנת מכוח החוק. המצב הראשון ("ריבונות הפרט") מתאפיין בכך שכל מי שהתחסן לא מתחרט על כך וכל מי שלא התחסן לא מעוניין להתחסן. במצב השני ("חובת התחסנות"), כולם מתחסנים. הפרטים שבמצב של ריבונות הפרט בחרו להתחסן, אדישים בין שני המצבים. הסיבה היא שבשניהם הם מחוסנים וכיוון שהחיסון יעיל ב-100%, העובדה ששאר האנשים מחוסנים או לא מחוסנים כלל לא משפיע עליהם. לעומת זאת, הפרטים שבמצב של ריבונות הפרט בחרו לא להתחסן, נפגעים מחובת ההתחסנות. כיצד אנו יודעים? כי הם בחרו לא להתחסן כשיכלו לבחור לקבל חיסון מלא. המסקנה: כשהחיסון יעיל ב-100%, חובת ההתחסנות פוגעת במי שבמצב של ריבונות הפרט היה בוחר לא להתחסן ולא מועילה למי שכן היה מלכתחילה בוחר להתחסן.

אין סיבה ברורה לעין לחייב את ההורים לחסן את ילדיהם

האמור לעיל לא אומר שכוחות השוק מובילים למצב אופטימלי. במצב של ריבונות הפרט על גופו, ובהנחה שהסיכוי להידבק במחלה קטן ככל שאחוז המחוסנים גדל, פרט שלא התחסן מעדיף ששאר הפרטים יתחסנו ואולי אף מוכן לשלם סכום כסף מסוים על מנת שהאחרים יתחסנו. לכן, אם ישנם לא מחוסנים המוכנים להתחסן תמורת סכום כסף זה, ניתן אולי לשפר את מצבה של חלק מהאוכלוסייה בלי לפגוע באחרים. כל זה מצביע על כך שמדיניות סבסוד החיסון (אך לא חובת ההתחסנות) מהווה צעד בכיוון הנכון במאבק במחלה. (ראש עיריית ניו יורק כנראה הבין זאת כשהציע לתת מנת צ'יפס לכל מי שמתחסן).

אבל מה קורה אם החיסון הינו בעל יעילות חלקית? במקרה זה, כל פרט בין אם מחוסן או לא מחוסן, מעדיף ששאר הפרטים יתחסנו. לכן לא בהכרח נכון שאיש אינו מעדיף את המצב בו קיימת חובת התחסנות על מצב של ריבונות הפרט. הכל תלוי ברמת היעילות של החיסון והשפעת אחוז המחוסנים על הסיכוי לחלות במחלה. בהיעדר מידע מדויק על שני גורמים אלה, לא ברור האם חובת ההתחסנות מהווה מדיניות מוצדקת.

אם אחוז המחוסנים לא משפיע באופן משמעותי על סיכוי ההידבקות של הילדים ואם המחלה לא פוגעת קשות בהם, הרי שאין סיבה ברורה לעין למה לחייב את ההורים לחסן את ילדיהם בניגוד לרצונם.

הכותב הוא מומחה לתאוריה מיקרו-כלכלית במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב