כל יום שהתעשייה האווירית ורפאל לא יופרטו - העובדים ימשיכו לעזוב

פרסום גלובס על מצוקת כוח-האדם בחברות הביטחוניות הממשלתיות עורר סערה • הן מגדירות את עצמן כ"הייטק", אך בפועל התרבות הארגונית בהן לא כזו • עליהן לאמץ את המודל האמריקאי ולקדם הפרטה מלאה ולא חלקית - אחרת ימשיכו לאבד עוד עובדים איכותיים

שלט כניסה לתעשייה האווירית בלוד / צילום: שלומי יוסף
שלט כניסה לתעשייה האווירית בלוד / צילום: שלומי יוסף

גלובס חשף שבחודשים האחרונים מאות עובדים עזבו את התעשיות הביטחוניות הממשלתיות, לרבות רפאל והתעשייה האווירית, ועברו לעבוד במרכזי פיתוח בינלאומיים, חדי קרן וחברות סטארט-אפ.

חברות התעשייה הביטחונית היו רוצות לכנות את עצמן כ"חברות הייטק". מחצית מכוח העבודה שלהן מורכב ממהנדסים, חלקם ברמה בעלי כישורים במגוון תחומים כמו פיתוח שבבים, אלגוריתמים ותוכנה. רפאל, בניהולו של האלוף (במיל') יואב הר אבן, אף הגדילה ומיתגה את עצמה מחדש כחברת "מולטיטק", כדי להדגיש בפני עובדיה את הסביבה הרב תחומית שהיא מציעה להם. אולם, הן רחוקות מלהיות חברות הייטק.

עובד לשעבר: ההנהלה לא האמינה לנו

התנאים בחברות הביטחוניות כוללים עבודה שעתית, תרבות ארגונית נוקשה, יכולת מוגבלת להוביל שינויים, קביעות, טיפוח עובדים שאינם חיוניים לארגון, ובעיקר ועדי עובדים נמרצים. בנוסף, התעשיות הללו כפופות לרשות החברות במשרד האוצר, המגבילה מאוד את היכולת להתגמש בהצעות שכר ובבונוסים.

אמנם, ברפאל, לדוגמא, זכו עובדי המחקר לתוספת שכר של 4% בשנה, אך הדבר רחוק מלהדביק את העלייה השנתית של 8% בענף ההייטק, לא כולל מענקי חתימה שמנים, אופציות ומניות חסומות בשווי מיליארדים.

בשיאה של מגפת הקורונה נדרשו החברות הביטחוניות הישראליות להתאים את עצמן למציאות החדשה. החברות בחנו מספר פתרונות של עבודה מהבית, כמו חלוקה של מחשבים בעלי אבטחת סייבר גבוהה לחלק מהעובדים, או האפשרות לעבוד מהבית אך ללא דוא"ל או ספריות תכנים מסווגות. עם זאת, בסופו של דבר הוחלט שרק מעטים יורשו לעבוד מרחוק. שאר העובדים נדרשו להגיע למשרדים מדי יום, חלקם במשמרות.

עובד בכיר לשעבר באחת מהחברות הביטחוניות טוען שיש הסבר נוסף לדרישה: לא מאמינים לעובדים שהם אכן יעבדו מהבית באותה האפקטיביות שעליה הם ידווחו במערכת ניהול השעות. בחברות האלה העובדים מועסקים לפי שעה, בו בזמן שחבריהם בהייטק מועסקים תמיד בשכר גלובלי מתגמל.

הפתרונות שמוצעים - לא מספיקים

ענף התעשיות הביטחוניות מפסיד עובדים בקצב מעורר פלצות, ואם שום דבר לא ישתנה בקרוב, לא יישאר מי שייפתח את טיל החץ או את כיפת הברזל הבאה.

פתרונות הביניים שנמצאו עד כה בתעשיות הביטחוניות, היו רחוקים מלהספיק. רפאל, למשל, שדרגה את הסכמי השכר שלה - עובדי המחקר שלה יזכו להעלאה של כמה אחוזים במשכורת ולבונוסים רבעוניים שיכולים להגיע עד 20% מהשכר. עם זאת, התנאים האלה עדיין רחוקים מאוד מלאפשר לה להתחרות בהצעות של אמזון או של אפל.

במקביל, התעשייה האווירית, בניהולו של בועז לוי, קידמה את הנפקת החברה בבורסה, אך התהליך מתמהמה כבר שנים כתוצאה של ויכוחים, חלקם פוליטיים בין משרדי הממשלה, הועד וההנהלה. כעת, מינויו של עמיר פרץ ליו"ר החברה, שנעשה בניגוד לעמדת ועדת המינויים הציבורית, איננו תורם לקידום המהלך, כפי שנחשף אתמול בגלובס.

אבל גם אם ההנפקה הייתה יוצאת לפועל, ו־49% ממניות התעשייה האווירית היו מונפקות לציבור, זו עדיין הייתה אותה הגברת בשינוי אדרת, רק עם תיק מניות בבורסה. התעשייה האווירית הייתה ממשיכה לסבול מכובד משקלן של ועדי העובדים ורשות החברות. רק לאחרונה התוודענו לבקשות הוועד לחלק מענקים לכלל העובדים, ולבטל את האיסור על מינוי קרובי משפחה בתמורה לקידום ההנפקה. זו לא התנהלות של חברות הייטק.

החברות המובילות בארה"ב נסחרות בבורסה

הגיע הזמן לחשוב על שינוי דיסקט ולשאוב השראה מהנעשה מעבר לים. החברות הביטחונית המובילות בארצות הברית, לוקהיד מרטין, ג'נרל דיינמיקס ורייתא'ון, מופרטות ונסחרות בבורסה. אין בהן כפיפות ישירה למשרד האוצר או למשרד ההגנה האמריקאי. למרות שהן אינן חברות ממשלתיות, כבר עשרות שנים הן מספקות עבור לגופי הביטחון את הציוד היקר והמסווג ביותר - חימוש, מטוסים, ציוד תקשורת ועוד. למעט בואינג, שגם מייצרת תעופה אזרחית בשיעור גבוה, מרבית הייצור של לוקהיד מרטין וג'נרל דיינמיקס מגיע לרשויות ממשלתיות אמריקאיות כמו משרד ההגנה ונאס"א.

גם ללא בעלות ממשלתית, וכאשר מניותיהן מוחזקות בידי הציבור וקרנות פרטיות, הן עומדות בתנאי ממשל מחמירים בכדי לזכות בחוזים עם משרד ההגנה ונאס"א. בכדי לזכות במכרזים, החברות הביטחוניות נאלצות להגיש אותן כל פעם מחדש, ואף להתחרות מול חברות צעירות יותר מעמק הסיליקון, כמו פלנטיר, ואפילו גוגל בתחומי התוכנה ואבטחת המידע.

כמו רפאל והתעשייה האווירית, גם כמחצית מ-114 אלף עובדי לוקהיד מרטין הם מהנדסים. השכר המשולם להם קרוב לממוצע שכר עובדי הטכנולוגיה בארה"ב, ואפשרויות הקידום והרילוקיישן עבורם הן רבות.

עובדים רבים בחברה האמריקאית זוכים להצבות מחדש במרכזי הפיתוח השונים של החברה ברחבי המדינה, כאשר זו דואגת להן לכיסוי מלא בתחום הדיור, הרכב, ארוחות, לינה וסיוע במוסדות חינוך.

בנוסף, התעשיות הביטחוניות בישראל סובלות מפריחת ההייטק עם כניסה של ענקיות טכנולוגיה כמו אפל ואמזון, לצד חברות רפואיות וסטארט-אפים חדשים. מנגד, לוקהיד מרטין פרוסה במספר מוקדים בארצות הברית, כמו וירג'יניה וטקסס, ובכך היא מתרחקת מהמלחמה על העובדים המיומנים.

אמנם, אין לממשל האמריקאי מניית זהב בלוקהיד מרטין, כפי שיש לממשלת ישראל בצים או באל על, אך הלחץ הציבורי במוסדות הקונגרס מספק עבודה לחברות אלה ודואג שהן יישארו אמריקאיות ומתפקדות.

במילים אחרות, אם התעשיות הביטחוניות הישראליות רוצות להשתייך לענף ההייטק, הן חייבות להיות בנויות ככאלה - פרטיות, גמישות ותחרותיות. החברות הממשלתיות צמאות להפרטה ממשלתית מלאה. עד ששר הביטחון יבין זאת, הן ימשיכו לדמם עובדים כל יום. אבל בפועל, מי שייפגע, יהיו אזרחי ישראל, ופעמיים - בהון שהם נדרשים לשלם על מנת לקיים את החברות הללו, ובפגיעה בביטחון המדינה בגלל שהעובדים האיכותיים נוטשים את המערכת הציבורית.