מועדון המעריצים החדש והמשונה של פוטין: אמריקאים, סינים וגם פלסטינים

פוטין נגד אוקראינה הוא קודם כול פוטין נגד אוקראינה. אבל יש עוד פוטין, זה המצטייר בפנטזיה הקיבוצית של הימין הקיצוני באמריקה ובאירופה; וזה המצטייר בתודעתם של מי שאין להם כל סיבה לתמוך באיזשהו סטאטוס קוו.

בשבוע שעבר נקרא בית הנבחרים של ארה"ב להצביע על השעיית יחסי הסחר בין ארה"ב לרוסיה. שתי המפלגות עשו יד אחת, והחוק אומץ ברוב עצום. אבל שמונה צירים מן הימין הקיצוני של המפלגה הרפובליקאית הצביעו נגדו. אחד מהם, צעיר חברי הבית (בן 26), הסביר אחר כך שנשיא אוקראינה וולודומיר זלנסקי הוא "בריון רחוב" (thug), העומד בראש "ממשלת זדון".

בשנים האחרונות, על רקע נשיאות טראמפ והטענה על זיוף הבחירות של 2020, קולות רבים ורמים הורמו בימין האמריקאי לטובת פוטין. טראמפ עצמו חזר והתפעל מאיכויותיו של פוטין ומכשרונות הביצוע שלו. הוא אפילו חלק מחמאות לפלישה לאוקראינה לפני שמיהר להשתתק, מפני שהוא אוהב להקניט ולעצבן רק כל זמן שהקהל מריע.

החיבה לפוטין גדולה הרבה יותר מסתם הקנטה פוליטית. נשיא רוסיה התחיל להיתפס בעיני הימין הפופוליסטי במערב כמנהיג וכמליץ יושר של התנגדות גלובלית למתקפה פרוגרסיבית על ערכי היסוד של החברה האנושית. בין ביטוייה השנואים: החל במצעדי גאווה, עבור דרך תמיכה בהחלפת מינם של ילדים, וגמור בביטול המשטרה.

הוויכוח בין שמרנים לליברלים, בין ריאקציונים לפרוגרסיבים, הוא כשלעצמו לגיטימי לחלוטין, חיוני, אולי אפילו מפרה. ניסיון של השתקה הדדית הוא נפסד ומגונה. אבל מדוע לכל הרוחות היה צורך להיתלות בפוטין? מדוע ראש ממשלת הונגריה, אויב גלוי ומוסמך של הדמוקרטיה הליברלית, התחיל לעלות לרגל אל פוטין? מדוע טוענים מן הימין הקיצוני לנשיאות צרפת ולראשות ממשלת איטליה הצטרפו אל מועדון מעריציו וממומניו?
אין תשובה חד משמעית. יש השערות. חלקן נוגעות לציניות. חלקן נוגעות להעדפות אישיות. חלקן נוגעות לכשל פסיכולוגי. חלקן נוגעות לפתולוגיה.

בריון חבול וזב דם

אין טעם לספוק כפיים יותר מדי. השנים האחרונות לימדו אותנו חזור ולמד, בייחוד בדמוקרטיות המערביות, שהרבה מאוד אנשים חושבים למובן מאליו את מה שהרבה מאוד אנשים אחרים חושבים למוקצה מחמת מיאוס. האיפיון "זה לא יכול להיות" חדל לשרת דיון פוליטי רציני, ונעשה ביטוי של עומק הניכור והקיטוב בחברות דמוקרטיות.

המנהיגים הבולטים של הימין הפופוליסטי באירופה מצניעים בימים האלה את חיבתם לפוטין, ואפילו מוותרים על קו האשראי שבנקים רוסיים הואילו להעניק להם. בארה"ב, המגיש הפופולרי ביותר של רשת פוקס, מעריץ ותיק של פוטין, הנמיך פרופיל. הוא חדל להביע תמיכה מפורשת באנשים, שאת מלחמתם הנועזת ב"תרבות הביטול" (cancel culture) של השמאל הפרוגרסיבי הוא נהג להעלות על נס.

פוטין הביך את מעריציו, לא כל כך בגלל עצם בריונותו, אלא מפני שהבריונות לא עלתה יפה. במשוואת הרודנים של מאה השנה האחרונות הוא מצטייר עכשיו פחות כהיטלר ויותר כמוסוליני, זה שהיה צריך גז מרעיל כדי לכבוש את אתיופיה/חבש (1935), זה שניסה לשווא לכבוש את יוון (1940). אין לך עניין מצנן התלהבות בשביל פשיסטים יותר מאשר דיקטטור פשיסטי כושל.

כמובן, איננו יודעים את תוצאות המלחמה. יתכן בהחלט שפוטין ינצח בה. גם אם לא ינצח, הוא מצא מקום, גלוי או כמוס, במעמקי לבם של אנשי הימין הקיצוני, המאמינים שמשימה הוטלה עליהם להציל את הציוויליזציה הלבנה מידי מבקשי נפשה. עצם קריאת התיגר חשובה מן התוצאות.

פוטין הלא-מושלם, הבריון החבול וזב הדם, הוא אולי אטרקטיבי אפילו יותר בשביל שונאי הסטאטוס קוו באשר הם, לא רק גזענים לבנים אלא גם אנשים "בעלי צבע". בימים הראשונים של הפלישה לאוקראינה, לפני שצבא פוטין התחיל לשקוע בבוץ, האינטרנט הסיני (המצונזר ומוקף החומה) התמלא קריאות התפעלות מ"פוטין הגדול", "האסטרטג הגדול ביותר של המאה ה-21". מדוע סינים צריכים להתפעל מפלישה לארץ עצמאית, שנועדה לחסל את עצמאותה? לפני 90 שנה, סין עצמה היתה קורבן לפלישה יפנית אכזרית עם יעד דומה.

חתונה פלסטינית

מעניין אפילו יותר בעיניי הוא וידיאו של חתונה פלסטינית, שממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון) הואיל להפיץ. הזמר בחתונה כבר הספיק לחבר ולהלחין שיר מזמור לפוטין הגיבור, והוא מרקיד את שומעיו אגב הזמנת הרודן למהר ולחסל את אוקראינה ואת כלי הנשק המערביים שלה, ואפילו לשאת את הנשים האוקראיניות שיימלטו מארצן (אני תוהה אם "לשאת" היה רק תחליף מנומס).

אפשר לחרוק שיניים. סוף סוף, אנשים הרואים את עצמם קורבנות של כיבוש זדוני יכולים לחוש אמפתיה כלשהי כלפי קורבנות אחרים של כיבוש זדוני. אבל זה לא עובד כך. קודם כול, טינה אינה יכולה להיות מופשטת. ערביי המזרח התיכון המתינו להיטלר בכליון עיניים לפני 80 שנה, ורק קרב אחד הפריד בין הטנקים שלו לתל אביב. אבל ההמתנה להיטלר לא היתה תוצאה של קריאה מעמיקה במיין קאמפף. היא היתה תוצאה של זיהויו עם הסיכוי להרוס את הסטאטוס קוו השנוא. היטלר אמנם הובס, אבל ההתנגשות אתו הרסה את הסטאטוס קוו.

מאחר שאיננו יודעים איך כל זה יסתיים, ממילא איננו יודעים איך כל זה ישפיע במישרים על חיינו. לקח אחד אין זה מוקדם מדיי להפיק: אם הסטאטוס קוו ראוי לשמירה לא יתכן שרק לחצי העולם תהיה סיבה לשמור אותו, מפני שהחצי השני לא יחדל לנסות ולהרוס. פוטין הוא רק משל.