מדלן אולברייט, שמתה הערב (ד') בגיל 84, מזכירת המדינה הראשונה מאז ומעולם, אמרה על כהונתה שהיא "הג'וב הטוב ביותר בעולם". היא אמרה את זה, אם אינני טועה, לעיתונאית שליוותה אותה במסע הבוקר שלה אל המשרד. הלימוזינה אספה אותה בארבע לפנות בוקר, והיא קראה מברקים בדרך לעבודה. אז, במחצית השנייה של שנות ה-90, עדיין לא היו טלפונים חכמים; בקושי היו טלפונים ניידים.
אבל במחצית השנייה של שנות ה-90 זה אמנם היה "הג'וב הטוב ביותר בעולם". אמריקה עמדה אז בשיא כוחה. היא הייתה, באופן מוסמך לחלוטין, לא רק לתפארת המליצה, "מעצמת-העל היחידה". רוסיה הייתה שרועה על הקרקע, מותשת וזבת דם. סין עדיין לא הוכרה אפילו כ"כלכלת שוק", לצורך צירופה אל ארגון הסחר העולמי ונרמול יחסי הסחר שלה. צפון קוריאה כבר הייתה מעצבנת, אבל עדיין לא ניסתה טילים גרעיניים באטמוספרה ומעבר לה. איראן עדיין הייתה מוגבלת לאזור שממזרח לנהר החידקל.
ב-1997, מדלן אולברייט נעשתה "הדיפלומטית הראשית" של ארה"ב, כפי שהתחילו לכנות את הכהונה הזו לאחר מלחמת העולם השנייה (פעם מזכיר המדינה טיפל גם בעניינים פנימיים). אפשר להגיד עליה שהיא הייתה מזכירת המדינה הראשונה של העידן שלאחר המלחמה הקרה. ברית המועצות התמוטטה, יוגוסלביה התפרקה לגורמיה, צ'כוסלובקיה התפזרה, הארצות הקומוניסטיות לשעבר של מרכז/מזרח אירופה התחילו להיאסף אל דגל נאט"ו ולהתדפק על דלתות האיחוד האירופי.
לארה"ב הייתה הבכורה המלאה בכל חלקי העולם. מליצתו המפורסמת של ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה על ניצחון הדמוקרטיה המערבית כ"סוף ההיסטוריה" הייתה עובדה מוגמרת. השכנוע היה כמעט כללי, שיש רק דרך אחת קדימה, באמצעות הדגם הבדוק, המנוסה והמצליח של הדמוקרטיה הקפיטליסטית.
אולברייט הייתה רשאית להתבשם בניחוחות ההצלחה האלה. היא הגיעה אל מחלקת המדינה מן האקדמיה, דרך כהונה של השגרירה באו"ם. היא בילתה שנים במחקר, בייחוד של הקומוניזם במזרח אירופה. הבחירה לא הייתה מקרית. אביה היה דיפלומט בשירות צ'כוסלובקיה, לפני שהקומוניסטים תפסו את השלטון ב-1948, וטיהרו את שורות הממשלה.
"כמעט חטפתי שבץ"
בניגוד לרוב קודמיה ולרוב יורשיה, היא הגיעה אל מחלקת המדינה ללא המוניטין, או אבן הרחיים, של טכנוקרטית. בעיני מבקריה היא הקרינה חוסר-מעשיות. גנרל קולין פאוול, שירש אותה ב-2001, סיפר פעם על פגישה שבה השתתפה בבית הלבן עוד כאשר הייתה שגרירה באו"ם, ב-1993. הוא היה הרמטכ"ל. נושא הפגישה היה המלחמה הקטלנית בבוסניה, הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר, שבה סרבים לחמו במוסלמים. התמונות מסאראייבו צרבו את מצפון העולם. אולברייט רצתה שארה"ב תתערב להצלתם. "סוף סוף", היא אמרה, לפי פאוול, "בשביל מה יש לנו צבא?"
"כמעט חטפתי שבץ", כתב פאוול, שידע משהו על צבא ועל שימושיו הפוליטיים עוד מזמן שהיה קצין זוטר במלחמת וייטנאם ומזמן שהנחה את מלחמת עיראק הראשונה.
שנתיים אחר כך, ארה"ב ובעלות בריתה אמנם התערבו נגד הסרבים של בוסניה, וגררו אותם אל ועידת שלום, שנערכה בבסיס של חיל האוויר האמריקאי במדינת אוהיו.
שש שנים אחר כך, כאשר אולברייט הייתה מזכירת המדינה, ארה"ב יצאה למלחמה נגד סרביה, כדי לגרש אותה מקוסובו. זו הייתה מלחמה של ממש, שכללה הפצצות כבדות על תחומי סרביה, כולל עיר בירתה בלגרד. הסרבים נסוגו מקוסובו, אם כי הם מסרבים להכיר בעצמאותה עד עצם היום הזה.
במוסקבה צפה במאורעות ההם המזכיר הצעיר של המועצה לביטחון לאומי בקרמלין, ולדימיר פוטין. הוא חרק שיניים, ייחס את ההתקפה על סרביה לחולשת רוסיה ולבוגדנות המערב. הוא נעשה ראש הממשלה בדיוק חודשיים לאחר כניעת סרביה, והושבע לנשיא חמישה חודשים ופחות אחר כך. גמלה בו ההחלטה למחות את החרפה ההיא באמצעות תיקון המאזן האסטרטגי.
ארה"ב משכה בכתפיה
אי אפשר אמנם לקשור לאולברייט את הכתרים שנקשרו לראשיהם של המפורסמים שבקודמיה, כמו הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ, שנהנו ממעמד של מלכים-פילוסופים במדיניות החוץ האמריקאית. היא גם לא ניחנה בעורמה הפוליטית של ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה בממשל בוש האב, שהיה אולי מזכיר המדינה האפקטיבי ביותר של זמננו. אבל היא טבעה חותם על גישתו של ממשל קלינטון בוודאי למזרח אירופה.
בחוכמה שלאחר מעשה - וזו חוכמה השמורה תמיד לכותבי הספדים - הגישה הזו נכשלה כישלון חרוץ. חיסול הדמוקרטיה הרוסית ומלחמות גיאורגיה ואוקראינה הן הראיות.
בשנות ה-90, ארה"ב הגיבה במשיכת כתפיים על התמוטטותה הכלכלית של רוסיה ועל החמרת משבריה הפוליטיים. האם היא יכלה לעזור להציל את רוסיה? קשה לדעת. אבל אולי היא הייתה יכולה לעזור לממשל בוריס ילצין לפרוש רשת הגנה חברתית, כדי להקל על ייסוריהם של מיליונים בשעה שרוסיה עברה במהירות גדולה הרבה יותר מדיי מכלכלה ריכוזית אל כלכלת-שוק.
כלכלת-השוק לא הייתה אלא כלכלת הון-שלטון, והניבה גניבה עצומת ממדים של נכסי ציבור ושל אוצרות טבע. האוליגרכים המפורסמים, שארה"ב רודפת עכשיו בחימה שפוכה, היו מוטביה של הגניבה ההיא.
כיוצא בזה, ממשל קלינטון היה משתתף פעיל בתהליך שהניב התמוטטות פוליטית ואלימות מסיבית בין ישראלים לפלסטינים. אבל שמותיהם של דניס רוס ושל מרטין אינדיק רלוונטיים הרבה יותר להבנת הימים ההם מאשר שמה של אולברייט, שהם היו כפופים לה פורמלית.
הילרי רקעה ברגלה
אולברייט התמנתה למזכירת המדינה בסוף 1996 מכוח התערבות של הילרי קלינטון, אז הגברת הראשונה רבת ההשפעה מאוד של ארה"ב. ביל קלינטון חזר ונבחר לנשיא בנובמבר 1996. הכול ידעו שמזכיר המדינה הראשון שלו, וורן כריסטופר, יוחלף. העיתונות פרסמה את רשימת השמות הלא-רשמית של המועמדים להחליפו.
אולברייט הייתה האשה היחידה. לצד שמה העיר אז ה'ניו יורק טיימס', שהיא מוזכרת רק כדי לצאת ידי חובה, וסיכוייה להתמנות זעירים. הילרי, לפי הסיפורים, רקעה ברגלה. היא חשבה שמן האיפיון הזה נודפת מיזוגניה, שנאת נשים. היא עמדה על מינויה. ביל נענה לה.
בסופו של דבר אולברייט תיזכר על פריצת הדרך, או פריצת התקרה הזו. היא נתקלה בגסות רוח ובלגלוג, שבהם נשים נתקלות, או לפחות נתקלו, לעתים קרובות במהלך העפלתן בסולם התאגידי או הפוליטי. ברוסיה ובסרביה פוליטיקאים, אם גם לא בשירות הממשלה, העניקו לה תארים וולגריים אופייניים. כתובות נאצה נמרחו על קירות. היא מחתה את הרוק מלחייה.
בעקבותיה באו שתי מזכירות מדינה נוספות, קונדליזה רייס תחת הנשיא בוש הבן והילרי קלינטון תחת אובמה. אין ספק ש"תקרת הזכוכית" אמנם נבקעה.
היא החליטה להיות אפסיקופאלית
אולברייט הייתה, איך נגיד את זה בעברית לא-מגדרית, מזכיר-המדינה היהודי השני מאז ומעולם. קדם לה כמובן הנרי קיסינג'ר. אבל בעוד שקיסינג'ר מעולם לא התכחש ליהדותו, אם גם לא התעניין בה באופן מוגזם, אולברייט טענה שהיא התוודעה אל מוצאה רק בגיל 59, לאחר שנעשתה מזכירת המדינה, בעקבות פרסום ב'וושינגטון פוסט'.
הטענה ההיא הניבה דרגה מובנת של אי אמון, אם כי היה בה, אולי, גרעין של אמת. היא טענה שהוריה הסתירו את יהדותה מפניה בגלל ניסיון השואה. משפחת סבה וסבתה נרצחה בשואה, והם רצו להגן עליה מפני התוצאות האפשריות של זהותה הדתית והאתנית. מי יודע.
בארה"ב שררה פעם אנטישמיות חברתית די ניכרת, שעיכבה את התקדמותם המקצועית והפוליטית של הרבה מאוד אנשים. לא מעט מהם התנערו מיהדותם, או הצניעו אותה. זה התחיל לפוג בשנות ה-60, בשעה שהיא כבר עשתה את צעדיה הראשונים כעוזרת זוטרה של פוליטיקאים בכירים, תחת התווית של חברות בכנסייה האפיסקופאלית, זו הכנסייה הפרוטסטנטית הקטנה אך רבת ההשפעה בארה"ב, שהיא המקבילה האמריקאית של הכנסייה האנגליקנית באנגליה.
יהיה מעניין לראות מי ינהלו את טקס הקבורה שלה ואיך.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
