התקווה שהעניק הנס ליטן, המשפטן היהודי האמיץ שחקר את היטלר

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו

בלשון המעטה, שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת לא היו שעותיהם היפות של המשפטנים הגרמנים. עוד בטרם השתלטו הנאצים על השלטון, המשפטנים התכופפו בפניהם, עד שגלימותיהם השחורות הפכו לשטיחים שעליהם צעדו המעוולים. הם עשו זאת לא מחוסר ברירה (כפי שיש המנסים לסנגר עליהם מאז הסתיימה המלחמה) אלא מתוך התלהבות אידאולוגית. זו התבטאה בעיקר בכך שעוד כשהיטלר היה רחוק מלצבור רוב ברייכסטאג, המשפטנים ויתרו על עקרונות שלטון החוק, התעלמו מהחוקה הליברלית (שהגנה על זכויות אדם) שהייתה בתוקף אותה שעה, ובחרו להצדיק זאת במונחים של מוסר ומשפט הטבע שגוברים על המשפט הפורמלי. מוסר מהסוג המעוות שסיפקה תורת המשפט הנאצי.

ארנסט פרנקל, בספרו "המדינה הדו-ערכית - תרומה לתאוריה של הרודנות", שתורגם ב-2019 בהוצאת כרמל לעברית, מדגים זאת בגוף ראשון. למשל, שלושה ימים לפני ליל הבדולח ב 1938 פוסק בית המשפט בגרמניה, בניגוד לעיקרון הבסיסי ביותר של שלטון החוק, כי "הדעה שכל פעולה בודדת נגד יהודים טעונה הוראה ממשלתית פרטנית, אינה נכונה. אילו זה היה המצב, הפירוש של החוק לרעת היהודי לא היה קביל, והיהודי היה נהנה מהגנת החוק. ברור שזה אינו הגיוני". כך, במילים ברורות ובוטות, מבטל בית המשפט את עיקרון החוקיות של פעולות הממשל נגד האזרח.

כך גם קרה במקרים רבים אחרים בהם בתי המשפט ביטלו הוראות בחוקה מאחר ש"הוראה זו סותרת את התפיסה הנאצית בדבר הקשר שבין עובד מדינה לבין המדינה, ולפיכך, ללא חקיקה מיוחדת, היא אינה בתוקף עוד". המשפטנים הגרמניים הציבו מעל לשלטון החוק הפורמלי את שלטון החוק המהותי לפי תורת המשפט הנאצית, ובאמצעותו למעשה "הממשלה הייתה יכולה לוותר על המשפט הפורמלי".

עדותו של פרנקל חשובה משום שהוא כתב את הספר בזמן אמת: בגרמניה בשנת 1938, רגע לפני שהוא עצמו נמלט מגרמניה ושני רגעים לפני שהחלה שם השמדת היהודים.

משפטן צעיר ואמיץ

היה משפטן גרמני אחד שניסה להציל את שמה הטוב של המשפטנות הגרמנית. במקרה (או שלא במקרה) הוא היה יהודי. משפטן צעיר ואמיץ ששילם בחייו על מאבק זה. הנס ליטן שמו.

לאחר שסיים בהצטיינות את לימודיו, וכל המשרות הנחשקות ביותר היו פתוחות בפניו, בחר ליטן להקים משרד קטן ולהקדיש אותו למאבק בזוועות הנאצים ופלוגות הסער שהחלו לפעול באותה תקופה. בסדרת משפטים שהוא יזם וניהל, ניסה ליטן להוציא את המפלגה הנאצית מחוץ לחוק בהתבסס על האלימות הרצחנית של בעלי המדים החומים.

לשיא השפעתו הגיע ליטן כשזימן את אדולף היטלר עצמו לעדות לגבי חוקיות מעשיהם הרצחניים של אותם בריונים נאציים. מטרת ליטן הייתה להוכיח שאין באמת ניתוק בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית, שכן השתיים כפופות להיטלר, ולכן יש להוציא את כולם ובעיקר את המפלגה הנאצית מחוץ לחוק.

הייתה לו מטרה נוספת: לאלץ את היטלר לבחור בין שני הציבורים הניצים שתמכו בו אותה שעה - הבורגנות ואליטת בעלי ההון מפה והאספסוף האלים תומכי החולצות החומות משם. תקוותו של ליטן הייתה שאם היטלר יתנער מפלוגות הסער, הוא יאבד את האספסוף. אם יתמוך ויצדיק אותם, הוא יאבד את מעמדות הביניים ואת האליטות. 

החקירה שהשפילה את היטלר 

ב 8 במאי 1931 היטלר נכנס לבית המשפט הפלילי המרכזי בברלין, כשאלפי תומכיו צובאים מסביב, וכל כלי התקשורת מדווחים מתוך האולם. היטלר, שבשלב ההוא ניסה לשווק את עצמו כאדם מתון ושקול שמקדש את שלטון החוק, התקשה להתמודד עם החקירה הנגדית שערך לו ליטן. הוא איבד פעמים רבות את שלוותו, האדים, אגרף את כף-ידו וסתר את עצמו שוב ושוב.

למעשה, ליטן הצליח להוכיח כי פלוגות הרצח של האס-אס פעלו כזרועו הארוכה של היטלר, אך השופט שראה זאת הפסיק את החקירה, בטענה המגוחכת שזה לא רלוונטי למשפט הרצח בו עסקו. ליטן לא ויתר והתלונן על עדות שקר של היטלר בבית המשפט, והאחרון זומן למשטרה, שיחד עם התביעה מסמסה בשמחה את העניין, בטענה שאין עניין לציבור.

החקירה בידי ליטן הכעיסה את היטלר והשפילה אותו (ולא רק משום שבפנטזיה האנטישמית עורכי הדין מוצצי הדם הם יהודים), עד כדי כך שבמשך שנים הוא אסר להזכיר את שמו של ליטן וכמובן שהורה על מעצרו מיד לאחר תפיסת השלטון ב-1933. ליטן עצמו, שידע על הסכנה שצפויה לו אם יישאר בגרמניה אך בחר לא לברוח, עבר חמש שנות עינויים במחנה ריכוז, וב-1938 לא יכול היה עוד ושלח יד בנפשו. 

מסיפורו של ליטן עולים לקחים רבים. למשל על הסכנה בהכפפת עקרונות שלטון החוק הפורמליים למוסר ומהות שמשתנים מאידאולוגיה לאידאולוגיה (אצל הנאצים אי-השוויון הגזעי היה נקודת המוצא המוסרית), וגם למשל שבסוף הכול זה בני אדם: ככל שיהיו יותר הנס ליטנים - כך יגבר הסיכוי שהזוועה שקרתה בחסות המשפט ובתמיכתו הנמרצת לא תתרחש שוב. לעולם לא.