הפנטזיה של מדיניות החוץ הישראלית: להיות נייטרליים

ב־2 בינואר 1951 נחת מברק קצר ויבש על שולחנו של אבא אבן בוושינגטון. על המברק היה חתום דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו. ראש הממשלה ושר הביטחון כתב לשגריר ישראל בארה״ב ובאו״ם: ״בהמשך למברקים של [שר האוצר] קפלן - מצב החיטה והגרעינים [נואש]. בסוף פברואר לא יהיה לחם. בסוף ינואר לא תהיה אספקה ללול. הכרחי להשיג מיד משלוח של לפחות 50,000 טון חיטה, או ישר מהממשלה או בקנייה. שלח [אברהם] הרמן [הקונסול הכללי בניו יורק] לשם כך גם לקנדה״.

בתחילת חורף קר במיוחד (זה היה החורף האחרון שבו ירד שלג בתל אביב), מדינת ישראל בת השנה־וחצי־וקצת עמדה על סף רעב. מה עשה אבא אבן במברק, איננו יודעים. אנחנו יודעים לעומת זאת, מארכיון התעודות הרשמי של משרד החוץ, כי ביום קבלת המברק השגריר אבן היה עסוק מאוד בעניין רם מאוד, שבינו ובין לחם לא היה ולא כלום. הוא התחיל שיחות במרכז האו״ם על סיום מלחמת קוריאה.

שעה יפה בדיפלומטיה הישראלית

ספק אם ב־74 שנות קיומה ישראל מילאה אי פעם תפקיד כה בולט בסכסוך בינלאומי מרכזי, שאליו לא הייתה לה נגיעה ישירה. בו בינואר הקר וחסר הלחם, כאשר תושבי ישראל אספו בדאגה את תלושי הצנע, ותהו כמה זמן תימשך אספקת החשמל בבתיהם, ישראל פתחה יוזמת שלום עולמית.

מלחמת קוריאה השתוללה זה חצי שנה, ראתה תהפוכות דרמטיות, וקירבה את העולם אל מלחמה גרעינית. בתחילת ינואר, הקומוניסטים, בעזרת סין, חזרו וכבשו את סיאול בירת דרום קוריאה. צי אמריקאי חש אל חופי קוריאה, והתכונן לפנות משם עשרות אלפי חיילים.

ישראל הגישה תכנית של שש נקודות, שבמרכזה עמדה החזרה אל הסטאטוס־קוו־אנטה של יוני 1950. דיפלומטים בכל העולם העריכו את היוזמה, שנזקפה לזכות שר החוץ משה שרת. אפילו ברית המועצות התייחסה אליה בהערכה מסויגת. בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 'קול העם', שנהג לייחס כמעט כל מהלך מדיני של ישראל לעבדותה הנרצעת לאמריקה, כתב על היוזמה במרכז עמודו הראשון, בהרחבה ובטון ענייני.

היוזמה הישראלית לא עלתה יפה. יעברו עוד שנתיים ויותר לפני שהמלחמה תגיע אל קיצה. אבל זו היתה שעה יפה בדיפלומטיה הישראלית. הקטנטנה, החלשלושה והאביונה ההיא, שזה מקרוב הצטרפה אל משפחת האומות, עשתה מאמץ רציני להציל את העולם.

יעברו 71 שנה לפני שממשלה ישראלית תחזור ותנסה את כוחה ביישוב משבר לא לה. ברקען של שתי היוזמות עמד הניסיון להישאר נייטרליים. מה לנו נייטרליות מכובדת יותר מזו המציעה את שירותיה לסיום מלחמות. הפעם השנייה הייתה כמובן בימים הראשונים של התקפת רוסיה על אוקראינה.

״גם לרוב מותר לטעות״

צד משותף לשתי המלחמות היה שהן התחילו באקט ברור של תוקפנות ובקריאת תיגר על הסדר הבינלאומי. ב־1950, מועצת הביטחון של האו״ם (בהיעדרה של ברית המועצות) הסמיכה את ארה״ב לארגן חיל משלוח להדיפת הפולשים.

ישראל תמכה בהחלטת מועצת הביטחון. מזכ״ל האו״ם ביקש ממנה, כשם שביקש מכל התומכות האחרות, לשתף את חייליה בחיל־המשלוח. ארצות רבות נענו, ביניהן קנדה, אוסטרליה, בריטניה, תאילנד, אתיופיה וטורקיה. אפילו לוקסמבורג שלחה 44 חיילים. דנמרק שלחה אניית מלחמה.

ממשלת ישראל התכנסה לדון בבקשת המזכ״ל. בן גוריון תמך. שר החוץ משה שרת התנגד בתוקף. הוא חשש בעיקר מפני תגובת הגוש הסובייטי. באופן לא רגיל, כל הקבינט הצביע נגד בן גוריון. זה האחרון השמיע אז את אחד מחיווייו המפורסמים, ״גם לרוב מותר לטעות״.

״האבות המייסדים״ התווכחו

מאחורי הקלעים התחולל ויכוח מדהים בדרגת האינטנסיביות שלו. הוא התחיל בעצם הרבה לפני קוריאה, ונגע למקומה של ישראל בעולם בזמן המלחמה הקרה. גם אם רוב הישראלים נטו באופן טבעי אל הדמוקרטיות המערביות, מיעוט ניכר בשמאל הציוני והלא־ציוני נטו אהדה לברית המועצות. בעיניהם פלישת הקומוניסטים לדרום־קוריאה הייתה אקט של שחרור.

מליצי יושר של הפלישה היו אפילו במשרד החוץ. בארכיון המשרד אפשר למצוא מכתב התפטרות ארוך של ציר ישראל בפולין, ישראל ברזילי, במחאה על ״גלישה מפורשת״ של ישראל אל מחנה המערב אשר ״בקרבו שורצים מחרחרי המלחמה, אויבי הקדמה ושונאי ישראל״. ברזילי היה איש מפ״ם, שרחשה אז אהדה עמוקה לברית המועצות. היא תשתנה, וגם הוא ישתנה.

בתוך מפא״י, מפלגת השלטון הכמעט־כול־יכולה, ויכוחים עזים על האוריינטציה הבינלאומית של ישראל ניטשו בסוף שנות ה־40 ובתחילת שנות ה־50. הם התנהלו בטונים כה גבוהים וברטוריקה כה עשירה עד שהיו יכולים אולי לשמש לכתיבת מחזה תיאטרון. סוגים כאלה של ויכוחים נהגו להתנהל בין אנשים, שהאמינו כי הם בוראים עולם חדש. האמריקאים קוראים להם ״האבות המייסדים״ (לא היו עדיין אמהות, אבוי), ומוסיפים לצטט אותם 250 שנה לאחר מעשה. אולי כדאי גם לישראלים לפשפש בניירות ההם, ולהתחיל לצטט.

״מאכלת קטלנית תינעץ״

הסיבה העיקרית לנטייה הנייטרלית במלחמה הקרה הייתה מעשית. הצורך לנסות ולהעלות מאות אלפי יהודים מן הגוש הסובייטי האפיל על כל שיקול אחר. בן גוריון הסכים. הוא לא הסתיר את דעתו על המשטר הסובייטי. בישיבה של מזכירות מפא״י הוא אמר כי מחוץ לנאצים לא היה עוד משטר דיכוי ורצח כמשטר סטאלין. שרת מצדו תמך בכינון יחסים עם סין הקומוניסטית, אבל היה מלא חרדה מפניה. אם תינתן לסין דריסת רגל בישראל, הוא אמר ב־1954, ״מאכלת קטלנית תינעץ בלבה של מדינתנו״.

ב־1955 ישראל עדיין עשתה ניסיון להצטרף אל מחנה המדינות הבלתי מזדהות. אבל דלתותיה של ועידה אפרו־אסיאנית גדולה בבנדונג, אינדונזיה, נטרקו בפניה. סין, שהייתה תחילה מעוניינת ביחסים, גילתה שידידותו של העולם הערבי מפתה יותר.

בשנים הבאות הנסיבות האיצו את התרחקותה של ישראל מברית המועצות. המלחמה הקרה חייבה את ישראל לבחור במחנה הדמוקרטי. בהדרגה נעלמו העכבות. ב־1965 חתמה ישראל על מזכר הבנות אסטרטגי עם ארה״ב. בעקבותיו התחילה בפעם הראשונה אספקת נשק אמריקאית סדירה. מלחמת ששת הימים סגרה את כל האופציות האחרות.

ספק אם היה אפשר לדבר אי־פעם ברצינות על מגמת נייטרליות במדיניות החוץ של ישראלי. היה לכל היותר ניסיון להשתמט מלנקוט עמדה פומבית, כל זמן שעל ישראל לא הופעל לחץ כבד מדי. כאשר הופעל, היא לא ממש ניסתה לעמוד בו, מחוץ לתירוצים מתחכמים פה ושם.

ערב יום הזיכרון ניתנה לישראל ההזדמנות להיזכר בבחירותיה הקודמות. התזכורת באה מפי סרגיי לברוב, שר החוץ הרוסי. האיש הזה, שהתמחותו המקורית הייתה בלשון ובתרבות של סרי לנקה (אומרים שהוא מדבר סינהאלית שוטפת), מצא את הדם היהודי של היטלר. ישראלים קרובים אצל עצמם, והאנטישמיות הוולגרית של לברוב מכעיסה אותם יותר מאשר פשעי המלחמה של הצבא הרוסי באוקראינה. אבל לברוב הואיל להזכיר לישראל כי לא לעולם אפשר להשתמט מבחירה.

_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny