מגדלאור של תקווה: לחתור לטוב המשותף בלי לוותר על הזהות

השבוע הלכה לעולמה פאתן אל זינאתי, שכיהנה כמנהלת תחום חינוך בלתי פורמלי בחברה הערבית בלוד וכמנהלת מתנ"ס הערבי-היהודי שיקגו • היא הייתה דמות מופת, מנהיגה ייחודית ופורצת דרך • טור לזכרה

פאתן אלזינאתי ז''ל / צילום: תמונה פרטית
פאתן אלזינאתי ז''ל / צילום: תמונה פרטית

טור לזכרה של פאתן אלזינאתי

בדיוק שנה עברה מאז אירועי מאי 2021, אירועים שבמרכזן כיכבה העיר לוד שהייתה סמל לאירועים הללו, הן בהתפרצות והן בשקט שאחרי. ובמלוא שנה, העיר איבדה השבוע את אחת הנשים והאישים המשמעותיים שמסמלים אותה. בשבוע האחרון נפטרה פאתן אל-זינאתי, שם שאולי רובכם לא מכירים, אבל אין ילד או ילדה, בוגרים או צעירים, ערבים ויהודים בלוד שלא מכירים, ומעל הכל, לא מעריכים אותה ואת הגשר שהיא היוותה עבור תושבי העיר.

פאתן ז"ל כיהנה כמנהלת תחום חינוך בלתי פורמאלי בחברה הערבית בלוד וכמנהלת מתנ"ס הערבי-היהודי שיקגו. במסגרת עשייתה הקהילתית הקימה את מועצת התושבים - התארגנות אזרחית לוד, מנהלת פורום דיאלוג קהילתי רב תרבותי במרכז הגישור ברמלה וכן שימשה כחברה בוועד המנהל של קרן לוד.

אנו, לרבות ואולי במיוחד בתקשורת, נוטים למנף את הצד המפריד ולא בהכרח המאחד. ממוקדים בפסימיות ופחות באופטימיות. אבל פאתן גרמה לכל תושבי לוד ולרבים אחרים לעצור, להביט במראה ולהבין שאפשר אחרת. אנו מביאים שתי נשים, גם הן משמעותיות מאוד בעיר לוד, שכותבות על פתאן.

אומנם אנו מומחים בכלכלה ועסקים, אבל התשתית הטובה ביותר לצמיחה ושגשוג היא המורשת שהשאירה פתאן לעיר לוד- ולכולנו בארץ הקטנה הזו.

אריאל ויטמן

הכותבת היא תושבת לוד, נשואה ואמא ל-6, מנהלת מתנ"ס בחברה למתנ"סים

ביום שני נפרדנו מדמות מופת, מנהיגה ייחודית ופורצת דרך, פאתן אל זינאתי, אישה שהחליטה לקחת אחריות ולברוא מציאות אחרת עבור החברה שממנה הגיעה ואליה הייתה מחוברת ועבור כלל תושבי העיר לוד.

פאתן לא אהבה את המושג "דו-קיום", היא ביקשה קיום: חיים בכבוד, מערכות חינוך איכותיות, חיי תרבות וחברה, מפעלי חסד ונתינה, תשתיות. ועל הבסיס הזה פעלה עבור "קיום משותף". לא מפגשים של "חומוס וגפילטע פיש" כך היא הייתה אומרת אלא מפגשים של אמת, מפגשים של היכרות הדדית, של שיח פתוח, של נגיעה בכאב ובקונפליקט.

המגשרת שידעה לגשר על כל הפערים והסכסוכים בעיר | דעה

פאתן דיברה רבות במפגשים הללו אך יותר מהכל היא דברה במעשים. פאתן יזמה עשרות תוכניות ופרויקטים, אליהם גייסה שותפים רבים שנשבו בקסמה. היא פתחה וניהלה את המתנ"ס היהודי ערבי שיקגו, הקימה מתנ"ס בשכונת הרכבת ופעלה ללא לאות למתן שירותי קהילה, תרבות ופנאי בחברה הערבית, מגיל רך ועד זקנה: מרכז לגיל הרך, מועדון אופניים, ספרייה ניידת, מועדוני נוער, בית חם לנערות, מועדוניות לילדים, מרכז יום לקשיש, תרבות , אומנות ומוסיקה.

לצד העבודה עם ולמען החברה הערבית היא קידמה בסבלנות וברגישות עבודה בחברה היהודית, היה לה חשוב שהמתנ"ס שהיא מנהלת יהיה בית לכל הקהילות - לפעמים פועלים אחד ליד השני ולפעמים אחד עם השני, תמיד מתוך הידברות והגעה להסכמות. בימים אלו מוקם בשכונת רמת אשכול החלום של פאתן - "חאן הקהילות", מתחם מבקרים שבו יהיו זה לצד זה "גוג'ו" - בית מסורתי אתיופי ו"פינג'אן קאהווה" בית קפה ערבי.

המטרה המשותפת של פאתן ושלי כשהכרנו בשנת 2010 הייתה העיר לוד. כך זכיתי להכיר אותה. הבנו שביחד נוכל לקדם הרבה יותר טוב את העיר. זכיתי ומשימה משותפת הפכה להיכרות עמוקה שהתפתחה לחברות אמיצה ולאהבה גדולה.

בלי טשטוש של זהות, מתוך חיבור עמוק של כל אחת למורשתה נולדה חברות גדולה והבנה שיש ביננו שונות גדולה אך גם המון במשותף: נשים, אמהות, פעילות חברתיות, לודאיות, ישראליות, מאמינות בטוב, מחזיקות תקווה.

התמודדנו בעיר עם ימים קשים שאתגרו את היכולת לחיות יחד, אך גם בתוכם למדנו שאפשר להתווכח ולחלוק ועדיין לאהוב, למדנו לחיות בתוך מורכבות ושלקיום העדין שלנו יחד אין תשובות בשחור ולבן , אין כן ולא. בקיום העדין הזה יש גם וגם, יש שוני, יש מגוון, יש בלבול, יש טעויות, יש אמת.

פאתן הייתה "מגנט", אישה של אהבה עם חיוך כובש, עם כריזמה, יפהפייה עם גומות עמוקות של שמחה, היא אהבה ושמחה עד הסוף. פאתן כבשה לבבות רבים בארץ ובעולם, עמדה על במות, כיכבה בסדרה "לוד בין ייאוש לתקווה", קבלה פרסים ותעודות - אך מעולם לא גבה ליבה. היא ידעה תמיד באיזו שליחות היא פועלת.

פאתן שילמה מחירים על עשייתה פורצת הדרך. ביקרו אותה מבית ומחוץ, ניסו להצר את צעדיה אך היא כאבה, הזילה דמעות, נשכה שפתיים והמשיכה ללא היסוס.

פאתן נפרדה מאתנו לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן מפויסת, אוהבת, שלמה עם עצמה ובהודיה גדולה על הזכות שהייתה לה לגעת ולו במעט בחייהם של רבים רבים.

נוחי על משכבך בשלום חברתי האהובה, אחותי הערביה, לנצח תהיי חלק ממני.