מערכת המשפט דוגלת בשקיפות ופומביות, כדאי שהיא גם תיישם אותן

"הערובה היחידה של האזרח נגד השרירות היא הפומביות". הכנסת בכובעה כרשות המכוננת העלתה על נס את חשיבות פומביות הדיון בהליכים משפטיים. חוק יסוד השפיטה קובע כי "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".

נשיא העליון דאז אהרן ברק כתב, כי "אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה וכו' מכאן חשיבותו כ'גורם־בלעדיו־אין' לאמון, שרוחש הציבור לרשות השופטת". דברים דומים נאמרו על ידי שורת שופטי בית המשפט העליון. כך לדוגמה כתב השופט אליעזר גולדברג ז"ל כי "הרציונל הראשון לעיקרון פומביות הדיון מושתת על ההכרה בזכות הציבור לקבל מידע על דרך פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת".

יכולתי למלא את כל העמוד שמוקדש לטור זה ולבקש מהמערכת עוד שלושה עמודים רק כדי לצטט אמרי שפר של שופטי העליון לדורותיהם על החשיבות ומעמד העל שניתן לפומביות הדיון, ועוד שלושה עמודי ציטוטים על חובת השקיפות של הרשויות המנהליות. אלא מה? ציטוטים לחוד ומעשים לחוד.

השיהוי המגוחך בנט המשפט

מערכת השפיטה מנהלת את התיקים באמצעות אתר ואפליקציית "נט המשפט". כתבי טענות, בקשות ותגובות מוגשים לנט המשפט, פרוטוקולי דיונים מוזנים לתוך נט המשפט, וכך גם החלטות ופסקי דין. חרף קביעת חוק יסוד השפיטה כי בית המשפט ידון בפומבי, הנהלת בתי המשפט הטילה מגבלות ביחס לזכות הציבור להיחשף להליכים בנט המשפט. הציבור יכול לקרוא רק את ההחלטות ופסקי הדין שניתנים על ידי השופט. יש בכך היגיון כדי לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין זכות הפרטיות. עיתונאים, שאמורים להיות אחראיים יותר מהאזרח הממוצע ושתפקידם הוא לתווך את הנעשה במערכת לציבור, קיבלו היתר עיון מלא בכל התיקים (שאינם מתנהלים בדלתיים סגורות או תחת איסור פרסום) דרך נט המשפט. אולם הנהלת בתי המשפט החליטה כי ההחלטות ופסקי הדין יהיו חסויים עבור מי שאיננו צד להליך במשך 72 שעות. מה הנימוק? שהצדדים להליך לא ישמעו על החלטת השופט מהתקשורת. במציאות ימינו, זו בדיחה. הצדדים להליך מחוברים למערכת באמצעות אפליקציה, ומקבלים "פוש" כשמתקבלת החלטה חדשה.

בנוסף, מהדורות החדשות אמורות לחדש מה שקרה כעת, ולא מה שפעמים רבות הפך לאטריות קרות לפני שלוש יממות. למרבה האבסורד, העיתונאים לא יכולים לקרוא את ההחלטות ופסקי הדין בתוך שלושה ימים, אך לעיתים לא נדירות אלה מתפרסמים עוד קודם לכן במאגרים המשפטיים הפומביים של "נבו". אז העיתונאי לא יכול לקרוא את ההחלטה אבל היא כן יכולה להיות נגישה לכל במאגר מסחרי פומבי? לך תבין.

לפני כשבוע עשתה הנהלת בתי המשפט חשיבה מחדש, והחליטה להוריד את החיסוי מ־72 שעות ל־48 שעות. הייתי אומר שיש פה התקדמות מבורכת, אך למעשה זה המשך של אותה בדיחה. מה הרציונל של 48 שעות? באמת צד להליך יגלה כי ניתן פסק דין בעניינו זמן רב כל כך לאחר נתינתו? ברור שלא. וגם אם כן, למה זה בכלל רלוונטי? נניח שהוא היה יומיים בחופשה עם טלפון מנותק וגילה רק לאחר מכן על פסק הדין שניתן נגדו או לטובתו בכלי התקשורת - אז מה? מה גם שאומנם מגבלת 72 או 48 השעות מונעת מעיתונאים להיכנס בעצמם לנט המשפט ולקרוא את ההחלטה או את פסק הדין, אך היא לא מונעת מהצד השני להעביר באותה דקה את ההחלטה לידי העיתונאים (כפי שאכן קורה כדבר שבשגרה). כמו כן, אם העיתונאים ישלחו אימייל לדוברות הנהלת בתי המשפט ויבקשו את ההחלטה או את פסק הדין הם יקבלו זאת מיד - אז בשביל מה הסרבול המגוחך הזה?

הגיחוך לא נעצר כאן. הערכאות השונות מחוברות לנט המשפט, אולם בית המשפט העליון בניגוד לשאר הערכאות לא מפרסם את החלטותיו באמצעות נט המשפט אלא באתר ייעודי. בהזדמנות אספר מה עומד מאחורי החלוקה המשונה הזו. על כל פנים, באתר בית המשפט העליון מתפרסמות ההחלטות ופסקי הדין מיד עם חתימתם על ידי השופט ללא שיהוי כלשהו. מדוע החלטה של בית המשפט המחוזי חייבת להתפרסם רק אחרי 72 או 48 שעות, ואילו החלטה של בית המשפט העליון מתפרסמת מיד עם נתינתה? הדברים מצחיקים במיוחד, לאור העובדה כי ההחלטות באתר העליון הרבה יותר נגישות ופומביות מאשר ההחלטות בנט המשפט, שכדי לראות אותן צריך לדעת את מספר ההליך ולהיכנס לתוכו.

הגיע הזמן שאור השמש יחטא מיידית ולא בשיהוי של 72 שעות וגם לא בשיהוי של 48 שעות. אגב, לאחרונה הודיעה הנהלת בתי המשפט כי בית המשפט העליון יתחבר באופן מלא לנט המשפט בשנה הבאה. בשורה מעניינת בהחלט, אילולא קיבלתי את אותה התשובה גם בשנת 2019. בפרט לאור העובדה כי הדבר היה צריך להיעשות לפני עשור וחצי. ההסבר שניתן על העיכוב נוגע לאילוצי תקופת הקורונה והיעדר תקציב מדינה מאושר. כאמור, לדברי הנהלת בתי המשפט, החיבור צפוי להתרחש במהלך 2023.

ממשיכים לחכות לדוח אנגלרד

ומשיהוי לשיהוי - לפני שנה פרסמתי על התנהלות הוועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק אנגלרד. ב־28 בדצמבר 2010 הורה שר המשפטים דאז, יעקב נאמן ז"ל, על הקמת "הוועדה לבחינת שאלות הנוגעות לפרטים מזהים בפסקי דין ובהחלטות של בתי המשפט ולעיון בתיקי בית המשפט". בכתב המינוי נכתב כי "על הוועדה להגיש מסקנותיה והמלצותיה בתוך 90 יום". באוגוסט 2021 פרסמתי כי הוועדה טרם סיימה את עבודתה, למרות שהיא בחריגה של 3,800 ימים. לכתבה ההיא הגיבה הוועדה כי "במהלך עבודת הוועדה נשכרו שירותיו של משרד עורכי דין חיצוני לצורך כתיבת טיוטת הדוח. נוכח היעדר תקציב מדינה ומשבר הקורונה לא ניתן היה לאשר את הארכת ההתקשרות ומכאן העיכוב בפרסום הדוח. עם אישור תקציב ניתן יהיה להשלים את כתיבת טיוטת הדוח".

תקציב המדינה אושר ב־4 בנובמבר 2021, אך הדוח טרם נראה באופק גם באוגוסט 2022. חיכינו 2,000 שנה לחזור לארץ, אפשר לחכות עוד 2,000 ימים לדוח, שידוע כי הוא אמור להתפרסם בחודשים הקרובים.

קוצר הראות של משרד המשפטים

ולסיום, כמה מילים על דוח ועדת מררי. הדוח רציני, מקיף ואיכותי. אולם פעם אחר פעם אני נדהם מקוצר הראות של משרד המשפטים בהתנהלותו הציבורית. התנהלות חכמה של משרד המשפטים הייתה מצרפת להרכב הוועדה גם את הסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד ענת מיסד-כנען. אם רוצים שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה, צריך לחשוב איך לגרום לציבור להאמין שהצדק אכן נעשה ולא טויח. כמה פשוט, כמה רחוק ממימוש. כמובן שהפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה לא היו כפופים לעמדות המשפטיות של הסנגוריה הציבורית בנוגע לסמכות השימוש ברוגלה, אבל לפחות הבחינה העובדתית הייתה נעשית באופן שמגביר את אמון הציבור. מטבע הדברים, דוח רגיש כזה לא יכול לכלול את הראיות שהובילו את הוועדה למסקנותיה. דווקא משום כך, הוועדה הייתה צריכה להבין שהמערכת צריכה גורם חיצוני לה שישתתף בתהליך הבדיקה.