מחרימים את רוסיה, מבלים בקטאר: מפגן הצביעות של פיפ"א ושלנו

אחד הרגעים הזכורים לי ביותר ממונדיאל 2018 הוא הנפת הגביע. זה לא שיש לי סנטימנט מיוחד לצרפתים שזכו, ואפילו לא טיפת כאב לקרואטים שעמדו מנגד. הרגע הזה זכור לי בעיקר בגלל האנשים האחרים שעמדו בפריים. יותר נכון, איש אחד. ולדימיר פוטין.

בזמן שכל השחקנים נשטפו בגשם, מעל נשיא רוסיה ריחפה מטריה כדי שלא יירטב חס ושלום. בעת שכל השחקנים חשבו על הניצחון או ההפסד, פוטין היה בטוח שכולם שחקנים במשחק שלו. המשחק שהביא את המונדיאל להיערך על אדמת רוסיה.

וזה מדהים לחשוב על אותו פוטין. האיש שעד לפני רגע קיבל ליטוף מכל עולם הספורט, נזרק ברגע אחד מכל הענפים. האיש ששיחק שחמט מחושב עם העולם לאורך כל השנים, קיבל בבת אחת נוקאאוט - וגם את המונדיאל הקרוב הוא ושחקני נבחרת רוסיה יראו מהבית.

אפשר בטעות לחשוב כי העולם התקדם. שהנה, רוסיה היא דוגמה לכך שלמרות הפסדי הכסף המרובים, העולם נלחם על הערכים שלו. אפשר בטעות לחשוב שהשחיתות נגמרה, שאנשים טובים מנהלים את הכדורגל, שאנחנו בדרך למקום אחר. אבל אז נזכרים היכן המונדיאל נערך השנה.

זה לא רק העברת המונדיאל לחורף

זה לא רק השחיתות והכספים הרבים שהועברו מתחת לשולחן במטרה שחגיגת הכדורגל העולמי תינחת בקטאר. זה גם לא העברת המונדיאל לחורף, מהלך שצפוי להעמיס עוד יותר על השחקנים ובלי ספק לגרום לפציעות. זה בעיקר זכויות האדם שהופרו במהלך ההכנות למונדיאל. זה בעיקר אלפי העובדים שקבורים מתחת לאצטדיונים. זה בעיקר מחיאות כפיים למדינה שבה הומוסקסואליות זו עבירה פלילית.

ובסוף, אנחנו נמשיך לספר לעצמנו את הסיפור הליברלי והמרגש, אבל את התמונה הגדולה לא נצליח לשנות - מונדיאל שני ברציפות מתקיים במדינה בעייתית מאוד. אז נכון, פיפ"א (והעולם כולו) עשתה את הצעד הנכון כשהחרימה את רוסיה, אך למעשה היא רק החליפה כסף מושחת בכסף מושחת. שום דבר מהותי לא השתנה, ולצערנו, השינוי גם לא נראה באופק.

כמובן שעיקר הצביעות שייכת לפיפ"א ולמי שהביא אותנו לסיטואציה הזו, אבל אי אפשר לפטור מאשמה את אוהדי הכדורגל. אוהדי הכדורגל, ואני בתוכם, שהולכים ליהנות החודש מכל רגע ולשכוח את המחיר המוסרי שאנחנו משלמים על זה.