מה קורה כשהסכם גירושים "למראית עין" הופך למציאות

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

אדם מסתבך כלכלית, נושיו רודפים אחריו ומאיימים לעקל את רכושו ולמכור אותו לצורך כיסוי החובות. ואז נולד לו רעיון, להעביר את הרכוש כולו על שם בת הזוג, כך שעל שם בעל החוב לא נותר רכוש שניתן לקחת ולממש. 

● בהרכב של 11 שופטים: בג"ץ ידון בעתירות נגד חוק דרעי 
● גולדקנופף הורשע בעבר בעבירת בנייה וביקש התחשבות: "יש לי 8 ילדים" | בלעדי
● כתב אישום נגד מייק בן ארי: הונאת פירמידה בהיקף של 550 מיליון שקל

ואם תאמרו במה הואילו חכמים בתקנתם, משעה שבת הזוג שותפה ממילא גם לחובות - אז הפתרון הוא הסכם גירושים "למראית עין", בו יש אי-התאמה מכוונת בין ההסדר הכתוב לבין הסדר שונה וסמוי בו מעוניינים הצדדים בפועל. 

במילים אחרות, הצדדים יתגרשו, לפחות על הנייר, בהסכם הגירושים הרכוש יעבור כולו על שם בת הזוג, והנושים לא יוכלו לשים עליו את ידם עד יעבור זעם, אך הצדדים עצמם יודעים כי הרכוש שייך כולו או בחלקו לבעל החוב, ובבוא היום הוא יזכה ליהנות ממנו.

הבעיה עבור החייב מתעוררת כשבת הזוג מתאהבת ברעיון הגירושים, ושוב אינה חפצה לבטל את ההסכם למראית עין שהעביר לבעלותה את מלוא הרכוש. האם יוכל בעל החוב לפנות לבית המשפט ולקבל סעד נגד בת הזוג, שישיב אליו לפחות את מחצית הרכוש, שהעביר על שמה רק במטרה לחמוק מנושים?

שאלה זו התעוררה בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים כבר מספר פעמים בעבר, ולאחרונה בפסק דין שניתן בבית המשפט באילת.  

הבעל טען כי הגירושים פיקטיביים, האישה הכחישה 

הבעל לשעבר הגיש במקרה זה תביעה להכריז על בטלות הסכם שנחתם לטענתו למראית עין, נגד גרושתו, לה היה נשוי במשך 25 שנה. בשנת 2012 הבעל נקלע לקשיים כלכליים והחל בהליכי פשיטת רגל. לטענתו, אשתו היא זו שהעלתה בפניו את הרעיון שיחתמו על הסכם גירושים למראית עין, במסגרתו הוא יעביר לה את כל הזכויות בבית המגורים המשותף כדי להבריחו מהנושים - וכך הם עשו. הבעל טוען כי בין הצדדים כלל לא חל באותה עת משבר, והם לא התכוונו בשעתו לפעול למימוש הסכם הגירושים, שנערך כאמור רק למראית עין. הצדדים התגרשו בפועל רק חמש שנים מאוחר יותר.

בניהול ההליך הבעל נתקל במספר בעיות אופייניות למקרים משפטיים העוסקים בטענות להסכם למראית עין. ראשית, היעדר ראיות: האישה הכחישה את הטענה כי מדובר בהסכם למראית עין, וטענה כי הצדדים התכוונו לאמור בו. עורכי דין שעורכים הסכמים כאלה, גם אם הם מעורבים בכוונה לערוך הסכם למראית עין בלבד, כמובן לעולם לא יודו בכך ולא יעידו כי ערכו הסכם גירושים פיקטיבי, מאחר שהדבר מהווה מעשה הונאה - הן של הרשויות והן של הנושים.

אומנם בית המשפט לא התרשם לטובה ממהימנות עדותה של האישה, כאשר הכחישה את טענת הבעל כי היו ביניהם הסכמות שונות ביחס לרכוש מהכתוב בהסכם הגירושים, וציין כי "ברור לי שייתכן שיש דברים הנסתרים מהעין על-ידי שני הצדדים, אולם אין לי את שעיניי רואות ואוזניי שומעת. כך, איני תמים לסבור כי הנתבעת בעמדתה היום חפה מאינטרס להתנגד לטיעוני התובע" - אולם הנטל עדיין מונח על כתפי הבעל להוכיח את טענותיו.

בסופו של יום התביעה נדחתה, כשמעל לכל עומדת נגד הבעל העובדה שהוא עצמו אישר בשעתו את ההסכם בפני בית הדין הרבני כהסכם אמיתי, וכעת טוען כי שיקר בנוגע לעובדה זו.

ההלכה המשפטית קובעת כי אין ליתן אמון בבעל דין שמעיד על עצמו כי שיקר או זייף בעבר, וכך קבע בית המשפט גם במקרה זה: "ממה נפשך? אם הונה, כטענתו ולכאורה, את הדיינים באומרו אי-אמת עת התייצב לפניהם במועד אישור ההסכם בשנת 2013, מי לידי יתקע שעתה אינו מהתל בי ומציג לי תזה (לה מתנגדת הנתבעת) ומשתמש בבית המשפט ובי לצרכיו על-מנת לקדם תכנית/סדר יום אישי שלו".