כן למשילות ולייעוץ משפטי מאפשר, לא לביזור יתר

הכותב הוא רקטור המרכז האקדמי פרס

רבים ממבקרי הרפורמה המוצעת במערכת המשפט טוענים כי בישראל חסרים "איזונים ובלמים" המתקיימים בשיטות משטר אחרות, וכי בכך יש הצדקה לעוצמתה חסרת התקדים של הרשות השופטת. הטיעון נסמך בדרך־כלל על השוואת השיטה שלנו לשיטה הנהוגה במדינות שהצטרפו לאמנה האירופית לזכויות אדם או למדינות שיש בהן שני בתי מחוקקים. שתי ההשוואות מטעות: חברי בית הדין האירופי לזכויות אדם נבחרים כולם על־ידי פוליטיקאים, ואילו בשיטות עם שני בתי מחוקקים גם הבית העליון הוא של גופים נבחרים.

אולם העיקר חסר בטיעונים ההשוואתיים המטעים הללו: הם לא מתייחסים ברצינות לאיזונים ולבלמים שמקנה דמוקרטיה פרלמנטרית. העיקר בדמוקרטיה פרלמנטרית הוא התלות של הרוב, הממנה את הממשלה, בגורמי קואליציה, שמייצגים סקטורים ומיעוטים בעלי אינטרסים עצמאיים. זהו מערך מורכב של איזונים ובלמים שאיננו קיים בשיטות דו-מפלגתיות. במסגרת הקואליציה יש ייצוג לבעלי אינטרסנטים רבים, שהקואליציה תלויה בכל אחד מהם.

המבנה הקואליציוני מבטיח שזכויות מיעוטים יישמרו, שהגושים הגדולים יחזרו אחר המיעוטים ויתאמצו להעביר אותם אל הצד שלהם, ושאף אחד לא יפגע בג'ינג'ים המיתולוגיים, שמא יחברו למחנה השני. 61 חברי כנסת בשיטה יחסית איננו רוב מקרי; זהו רוב שהושג בשורת הסכמות קשות להשגה, והוא עשוי להתהפך במהירות כשהאינטרסים של אחד מגורמי הקואליציה משתנים או כשהסנטימנט הציבורי מתחלף.

שביל הזהב

משום כך, חלק חיוני משיטת האיזונים והבלמים נוגע ליחס בין הרוב הפרלמנטרי המרכיב את הממשלה, ובין מרכיביו השונים, שקיבלו טיפול במשרדי הממשלה. יש למצוא את שביל הזהב בין שמירת האינטרסים של מרכיבי הקואליציה ובין יכולת הממשלה לנהל מדיניות עקבית. מתן עצמאות יתר למשרדים עלול ליצור מצב שבו המשרדים הם לטיפונדיות עצמאיות, שחולקו כנחלות פרטיות של קבוצת אינטרסים זו או אחרת, ופועלות בניגוד לאינטרס הלאומי הרחב: התקציבי, הביטחוני, החברתי וכו'.

שאלת העצמאות של היועץ המשפטי לממשלה ביחס לממשלה ושאלת העצמאות של יועצי משרדי הממשלה ביחס ליועץ המשפטי לממשלה הן שאלות שונות בתכלית.

השאלה הראשונה נוגעת להטלת מגבלה על יכולת המשילות של הגורמים הפוליטיים ביחס לפקידות המקצועית. דעתי היא שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להתמנות בידי הדרג הפוליטי על סמך התאמת מדיניותו לזו של הדרג הפוליטי. חוות־דעתו המקצועית היא בעלת משקל, אך היא לא אמורה לחייב את הדרג הפוליטי, שסר אך ורק למרות החוק ולצוויו המוסמכים של בית המשפט. לא צריכה להיות ליועמ"ש בלעדיות על ייצוג הממשלה בבתי משפט.

הממשלה צריכה לקבוע

השאלה השנייה נוגעת ליחס בין המשרדים לבין הממשלה בכללותה. כפיפות היועצים המשפטיים ליועץ המשפטי לממשלה משרתת את האחידות של השירות המשפטי, וכך מחזק היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם הנציבות, את המשילות של השלטון. יועמ"ש למשרד המהווה משרת אמון של השר יחזק מדי את מעמד המשרד כבלתי תלוי בממשלה, ועלול להפוך את הממשל למבוזר מדי.