המועמדת הרצינית הראשונה לנשיאות ארה"ב מתה החודש, ושווה להיזכר בה

המועמדת הרצינית הראשונה לנשיאות ארה"ב בכתה בנאום הוויתור שלה, לפני 35 שנה • לאחר מותה, החודש, חוזרת השאלה אם נשים בעמדות כוח צריכות "לגלות רגשות"

פטרישיה (פאט) שרודר בנאום הוויתור ב–1987. ארה''ב עדיין ממתינה לנשיאה / צילום: צילום מסך יוטיוב
פטרישיה (פאט) שרודר בנאום הוויתור ב–1987. ארה''ב עדיין ממתינה לנשיאה / צילום: צילום מסך יוטיוב

פאט שרודר מתה החודש. השנים העוברות השכיחו את שמה באמריקה. בישראל היא ממילא לא הייתה ידועה. היא ראויה להיזכר על הרבה הישגים במרוצת קריירה פוליטית של רבע מאה. אבל באמריקה היא זכורה על עניין של מה בכך, קוריוז, משהו טריוויאלי לחלוטין. או אולי לא כל כך טריוויאלי.

ב־1987, בהיותה צירת קונגרס דמוקרטית רבת אנפין, היא שקלה להתמודד על מועמדות מפלגתה לנשיאות. האפשרות הזאת גרמה התרגשות ניכרת במפלגה, בוודאי בין נשים. עד אותו הזמן רק שתיים ניסו את כוחן, אחת דמוקרטית ואחת רפובליקאית. הן לא הרחיקו לכת.

אמנם מעטים ציפו ששרודר תזכה במועמדות, אבל היא נחשבה למתמודדת רצינית. דווח אז כי הנוכחות באסיפותיה הייתה גדולה פי שלושה או ארבעה מן הצפוי. סקרים אחדים העמידו אותה במקום השלישי בין שמונה טוענים דמוקרטיים לנשיאות. מאחר שהגברים במירוץ התחילו להיוודע בכינוי הקיבוצי "שבעת הגמדים", היא זכתה בתואר "שלגייה".

"עם מה שיש לה"

גם אם לא הייתה מנצחת ב־1988, אפשר שהישג מכובד היה מעמיד אותה בעמדת זינוק לקראת 1992, השנה שבה ביל קלינטון נבחר לנשיא, ואמריקה התוודעה אל אשתו הילרי. פאט שרודר הייתה יכולה להיות שם בזכות עצמה, ולשנות את מהלך ההיסטוריה.

בספטמבר 1987 היא הגיעה למסקנה שאין לה סיכוי. היא נכשלה בעניין החשוב ביותר בכל מסע בחירות אמריקאי: בגיוס כסף.

הפמיניסטית המפורסמת ביותר באמריקה בימים ההם, בטי פרידן, דיברה על לבה להתמודד "עם מה שיש לה". אבל פאט לא התעניינה במחווה סמלית. ב־29 בספטמבר 1987, מאות מתומכיה ומתומכותיה התכנסו להאזין להחלטתה. אנחת אכזבה בקעה מגרונותיהן. דמעות נקוו בעיניה של שרודר, זלגו על לחייה וחנקו את גרונה. ראשה צנח על כתפו של בעלה.

לא היה אינטרנט, לא הייתה מדיה חברתית, אבל הייתה טלוויזיה והיו עיתונים. דמעות השליש של הכמעט־מועמדת לנשיאות טיפסו לראש מהדורות החדשות. פמיניסטיות אחדות התלוננו שהיא הזיקה לעניינן, מפני שאישרה דימוי רכרוכי ופגיע של נשים בפוליטיקה. פמיניסטיות אחרות השיבו, שאין כל פגם בחשיפת רגשות.

זה חזר והעלה את השאלה, שנשזרה לאורך הדור הראשון והשני של הפמיניזם: האם נשים בעמדות כוח צריכות לנהוג בדיוק כמו גברים, או שעליהן לתרום תרומה ייחודית הנובעת מנשיותן. נשי הדור הראשון נטו ל"בדיוק כמו"; נשי הדור השני נטו ל"תרומה ייחודית" (אי ההסכמה נמסרת כאן בקיצור ובפישוט). נראה שהדמעות, אם גם לא בהכרח הדומעת עצמה, היו שייכות לקטגוריה השנייה.

למאצ'ו מותר לדמוע

במות שרודר, כל ההספדים שקראתי הזכירו את דמעותיה.

כשלעצמן, דמעות אינן חטא בפוליטיקה האמריקאית, כל זמן שהדומע הוא גבר. ביל קלינטון, שתואר כ"אמפתור הגדול", האיש "המאזין לכאב", היה דומע לעתים קרובות. ישראלים אולי יזכרו את דמעותיו, כאשר השמיע את המלים המפורסמות "שלום, חבר" לאחר רצח יצחק רבין.

גם יורשו, ג'ורג' בוש הבן, נהג לדמוע. הוא עשה כן למשל בנאומו בוועידת מפלגתו ב־2004. נשים בשורה הראשונה נראו מוחות את דמעותיהן שלהן, כאשר הנשיא המאצ'ו מטקסס הוכיח ש"יש לו רגשות". אף ג'ו ביידן מוחה דמעות מפעם לפעם (לא טראמפ, הבז לדומעים).

המפה הפוליטית השתנתה מאוד. בספטמבר 1987 היו רק 14 נשים בשני בתי הקונגרס (מתוך 535). באותה השנה ישבה רק אשה אחת בסנאט. כיום רבע המושבים שייכים לנשים. בקבינט של רונלד רייגן הייתה אז רק אשה אחת (שרת העבודה), כיום יש שבע (מתוך 16). בבית המשפט העליון הייתה רק אשה אחת (מתוך תשעה). כיום יש ארבע. ב־1987 היו רק שתי מושלות של מדינות קטנות (מתוך 50), כיום יש 12, כולל שתיים מעשר המדינות הגדולות ביותר. אשה היא סגנית הנשיא, ועד לאחרונה אשה ישבה בראש בית הנבחרים. הפרופורציות עדיין קטנות, או קטנות בהרבה, מחלקן של הנשים באוכלוסייה. אבל קשה להכחיש את ההתקדמות.

אף על פי כן לא התבהרה כלל תמונת הציפיות ואמות־המידה המוּחָלוֹת על נשים. מדהימה היא תשומת הלב שפוליטיקאים ופרשנים מן הימין מקדישים לצחוקה המתגלגל של סגנית הנשיא קמאלה האריס. דונלד טראמפ אפילו חיקה אותו באחת מעצרותיו. פרשן טלויזיה ימני הכריז, שהדמוקרטים מואסים בהאריס, שהוא כינה "מלכת הדבורים המקרקרת".

ההתקדמות לשוויון אינה רק עניין למספרים, חשובים ומרשימים כאשר יהיו. היא מחייבת גם שינוי מהותי של גישה. האישה הראשונה שישבה בקבינט אמריקאי הייתה פרנסיס פרקינס. מינה אותה פרנקלין רוזוולט, החודש לפני 90 שנה.

פרקינס סיפרה לימים שהיה עליה להשתדל להצטנע בחברת גברים. אישה עם רעיונות נועזים, או מעמיקים, או יוצאי דופן הייתה חשודה עד כדי ביטול בעיניהם. פרקינס הייתה שרת העבודה, ומילאה תפקיד מפתח באחד השינויים החברתיים רבי המשמעות ביותר באמריקה: יצירת הביטוח הלאומי (בארה"ב הוא נקרא "ביטוח חברתי").

נשים כמובן אינן מחוסנות מפני ביקורת באשר הן נשים. אבל השאלה התלויה ועומדת היא באיזו מידה הביקורת עליהן נובעת מנשיותן, ועד כמה מיזוגניה מוסיפה להיות ספוגה בצופן הגנטי של חברה גברית. בינתיים, דמעותיה של פטרישיה שרודר עדיין לא יבשו. אמריקה מוסיפה להמתין לנשיאה הראשונה.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר