הממשלה מקדמת שיעבוד של אזרחי המדינה לנוטלי כוח

ההצעה לצמצום עילת הסבירות, אם תתקבל בצורתה הנוכחית, דוחקת את ישראל כמדינה דמוקרטית המושתתת על שלטון החוק, אל קיצה

דיון בוועדת החוקה בנושא הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת
דיון בוועדת החוקה בנושא הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת

הכותב הוא מומחה למשפט ציבורי, מרצה באוניברסיטת חיפה

דרישת הסבירות קיימת במשפט הבריטי מאות שנים. דרישה בסיסית זו קיימת בישראל מיום הקמתה. היא חלה על כל מעשה שלטוני ומהווה מרכיב חיוני בשלטון החוק.

הסבירות מחייבת כל רשות מוסמכת לייחס בהחלטתה חשיבות לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים על־פי דין. לדוגמה, החלטה בדבר אמצעי האכיפה שמפעילה המשטרה צריכה להתבסס על שלום הציבור ומניעה או חקירה של עבירות, אבל היא חייבת לתת משקל גם לזכות לחיים, ולכן פקודה כללית לירות בראשו של כל חשוד בעבירת מס היא הוראה בלתי סבירה ולכן בלתי חוקית. 

המדריך לעילת הסבירות: עד כמה דרמטי המהלך, והאם הוא יאפשר לממשלה למנות כל אחד 

שמירה על האזרח

לאורך השנים שמרה הסבירות על הביטחון האישי של אזרחי ישראל, על זכויותיהם הבסיסיות ועל עצם קיומה של דמוקרטיה המבוססת על שלטון החוק. חופש הביטוי, חופש ההפגנה, הזכות להשמיע אמירות מרגיזות, עצמאות הרשות השופטת ותפקוד סדיר של בתי המשפט, מניעת מינויים מושחתים וחסרי הצדקה עניינית הם רק דוגמות לתפקידה של הסבירות.

ההצעה המסוכנת שעברה בוועדת החוקה מבקשת לשים לכך קץ. הצעה זו חריגה ושערורייתית גם במידת הרישול שלה ובזלזול הבוטה בחוקי היסוד, במפעל הממלכתי של שלטון החוק ובשיטת המשפט הישראלית.

ההצעה הסתומה והקצרצרה לתיקון חוק יסוד: השפיטה אינה מציעה שום הסדרה מהותית של שימוש בכוח שלטוני וכלל אינה עוסקת במצב המשפטי שישתרר בעקבותיה. היא לא נדרשת למהות, ולא קבוע בה דבר אודות הדין שיחול אם תתקבל ההצעה ותהפוך לחוק יסוד. כל שקובעת ההצעה הוא מי לא יוכל לבצע את תפקידו. לפי ההצעה, שום בית משפט "לא ידון ולא ייתן צו נגד הממשלה, ראש הממשלה, שר משריה או נבחר ציבור" בעניין סבירות החלטתם.

משמעות ההצעה היא העמדת אנשים מסוימים, הלכה למעשה, מעל החוק. באמצעות השבתת הדיין מבקשת ההצעה לשחרר אנשים מסוימים מכבלי הדין. וכך, במקום שהכוח השלטוני שהופקד בידי רשות מינהלית ישמש לטובת הציבור בהתאם לדין, יוכלו אנשים פרטיים להשתמש בכוח הזה כראות עיניהם.

הבדל זה בין רשות מינהלית לבין אדם פרטי הוא הבדל יסודי במשפט הציבורי. רשות מינהלית - לרבות הממשלה, שר, ראש עיר, רשות מקרקעי ישראל או הביטוח הלאומי - פועלת אך ורק מכוח החוק ועל־פיו. ההרשאה שהחוק מעניק היא שהופכת את פעולותיה ללגיטימיות. לכן אסור לאדם לגרור בכוח את שכנתו ולכלוא אותה בחדרו, אך למשטרה יש סמכות לעצור חשוד בהתקיים תנאים מסוימים.

דרישת הסבירות, בניגוד לטענות מופרכות המושמעות נגדה, היא שמסדירה קביעת מדיניות על־ידי רשות מינהלית. פעמים רבות נקבעת המדיניות על־ידי השר הממונה. למעשה, לפי הרעיון הבסיסי של סבירות, מצופה מהשר לקבוע מדיניות בהחלטות עקרוניות, ולכן הסמכות הופקדה בידיו מלכתחילה. את המדיניות עצמה קובע השר. השר הוא שקובע מהי טובת הכלל שאותה הוא נדרש לקדם: איך נכון לקדם את ביטחון המדינה או את יחסי החוץ או את שלום הציבור או את בריאות הציבור או לחלק את תקציב המשרד וכדומה.

שחרור מנורמות

ההצעה הנוכחית לא נועדה לאפשר לממשלה או לשר או לכל מי שהיא תגדיר כנבחר ציבור לקבוע מדיניות. ההפך: במקום מדיניות מטעם המדינה, ישועבדו האזרחים למאווייו של נוטל כוח.

הכנסת דנה ברצינות בהצעה שנראית, על פני הדברים, כיצירת מעמד של נוגשים בעם: אנשים פרטיים, שיהיו משוחררים למעשה מנורמות משפטיות מחייבות, ויוכלו להפעיל כוחות עצומים למען האינטרסים האישיים או הפוליטיים שלהם נגד אזרחי ישראל והדמוקרטיה הישראלית. זוהי שבירת כלים.

הצעה זו, אם חלילה תתקבל ותיושם בצורתה החזקה, דוחקת את ישראל כמדינה דמוקרטית המושתתת על שלטון החוק ומשרתת אזרחים השווים בפניו אל קיצה. ולכן המשכיל בעת הזאת ירים קול צעקה.