הכותב הוא ראש המחקר של מכון תכלית וחוקר במרכז פדרמן באונברסיטה העברית בירושלים
בלילה שלאחר ביטול התחולה של עילת הסבירות על נבחרי ציבור, ישראלים רבים הלכו לישון כשבראשם צרובה התמונה של מספר חברי קואליציה הנראים מצטלמים יחד וחוגגים.
מעבר לטעם הרע שמותירה התמונה הזו ביום שסימל עבור רבים רגע של שבר לאומי, שווה להתעכב רגע ולשאול: האם הייתה סיבה למסיבה? האם החוק שעבר מהווה הישג עבור המחנה התומך ברפורמה המשפטית? זו שאלה קריטית שאם תומכי הרפורמה יידעו לנסח את התשובה עליה בכנות, היא עשויה ללמד אותם ואת החברה הישראלית כולה לקחים חשובים לעתיד.
כמו כל דבר בחיים, מדידת ההישג של חוק הסבירות עבור יוזמיה היא פונקציה של תועלת מול עלות. המנוע המוצהר של רפורמת לוין הוא החלשת מערכת המשפט וחיזוק הכוח של הממשלה. עבור מטרה זו קיבל על עצמו יריב לוין את התפקיד, בשמה יצא בינואר למהלך שטלטל וממשיך לטלטל מדינה שלמה, ואל מולה יש לבחון את הישגי המהלך.
● המשרוקית של גלובס מציגה: כל מה שרציתם לדעת על החוק שמטלטל את המדינה
● אחרי ביטול עילת הסבירות: מה תוכל הממשלה לעשות, והאם ייתכן שהחוק ייפסל
השפעה שולית למדי
במובן זה, אני סבור כי בתוך-תוכם מבינים יוזמי החוק (וגם כמה ממתנגדי הרפורמה שתיארו את החוק במושגים אפוקליפטיים) כי ההשפעה של החקיקה על בתי המשפט צפויה להיות שולית למדי. דוקטרינות משפטיות כמו הסבירות באות ונעלמות, ואחרות מתפתחות או מיובאות במקומן. החוק לא ימנע את התפתחותן.
בנוסף, אופיו הלעומתי של הליך החקיקה, שראה בכל ביקורת מצד משפטנים ומומחים מהאקדמיה כצד עוין שמבקש לסרס אותה, הוביל לכך שנותרו בו ליקויים רבים. לדוגמה, החוק מדבר על כך ש"החלטות" ממשלה ושרים יהיו חסינות מביקורת שיפוטית דרך עילת הסבירות. אך חלק ניכר מהפעולות הממשלתיות לא נעשות בדרך של החלטות אלא באמצעות חקיקת משנה כגון תקנות או צווים. האם חקיקה ממשלתית מסוג זה כפופה לחוק החדש? זו שאלה שבתי המשפט יצטרכו לתת עליה מענה.
כמובן, לחוק יהיו השפעות מסוימות. יהיו מינויים שבעבר לא היו שורדים ביקורת שיפוטית וכעת יאושרו, ויהיו החלטות שהפיקוח עליהן יהיה חלש יותר. יש לזכור שלא כל החלטה שלטונית מגיעה לבתי המשפט, וליועצים המשפטיים יהיו פחות כלים לפיקוח בשלב ההתארגנות ועד לפיתוח עילות חדשות. אבל השינויים המוגבלים הללו לא ישנו את יחסי הכוחות בין הרשויות, ובמובן זה לא יגשימו את מטרותיה העיקריות של הרפורמה.
מנגד, המחירים החברתיים שהחוק גובה במושגים של חוסן חברתי, לכידות, כלכלה וביטחון הם עצומים. ההשלכות הלא מתוכננות שלו הן נעלם אחד גדול, ויש להניח כי ההדים של השנאה והניכור בין חלקי האוכלוסייה שהוא ייצור יישארו איתנו לאורך זמן. התגובה שתבוא בעקבותיו עשויה להיות סוג של צריבת תודעה מצד המתנגדים, ותבהיר לכל המעורבים (חלקם ככל הנראה כבר יסכים) שזה החלק הראשון והאחרון ברפורמה.
ייתכן מאוד כי חוק הסבירות סיכל את השינויים האחרים במערכת המשפט, אלה שבאמת היו יכולים לייצר מציאות אחרת. עבור מי שתומך ברפורמה במערכת המשפט, זה מחיר כבד, כי שינויים שבאמת יכלו לעשות שינוי יישארו במגירה. אם הממשלה תרצה לשוב להידברות כדי לקדם שינוי אמיתי בהסכמה, יש לשער כי החוק הזה יוקרב על מזבח הפיוס הלאומי ויימחק מספר החוקים.
כמי שהיה מצוי בנבכי המשא-ומתן ומכיר את הסדרי הפשרה שהוצעו לקואליציה אם הייתה בוחרת בדרך ההסכמה (שבה רבים מהמחירים הללו היו נחסכים), אני קובע באופן נחרץ כי הממשלה לא הרוויחה שום דבר ממשי מהנוסח שהועבר. ייתכן כי הביטול הגורף של הסבירות כלפי נבחרי ציבור יוסיף לה חופש פעולה מסוים, אך ניתן להעריך כי החשדנות כלפי ממשלה שפועלת ללא ריסון תוביל לביקורת שיפוטית קפדנית יותר מבעבר שתקזז את חופש הפעולה הזה.
כישלון בולט
בהשוואה לשינויים אחרים מהעבר, כמו הפעילות של השרה איילת שקד בוועדה לבחירת שופטים או התיקון של גדעון סער במנגנון הבחירה, הכישלון של היום הופך בולט במיוחד. השינויים ההם שירתו את תפיסת העולם של תומכי רפורמה הרבה יותר מהתיקון העכשווי ולא גבו מחיר משמעותי, בטח לא משהו שמתקרב למה שקורה כעת.
הטרגדיה היא שבחיים המשותפים שלנו פה, ההפסד של קבוצה אחת אינו הרווח של האחרת. על הטעויות של יוזמי החוק כולנו משלמים - בכיס שלנו, במערכות היחסים שנפגעו, על הכבישים ובכל מקום.
בדברי ימי הציונות, ו' באב תשפ"ג ייזכר כיום רע לכולם. תקוותי היא שהעתיד יוכיח שהוא היה אפיזודה חולפת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.