היא הייתה כוכבת גדולה. למה היום כל התקשורת מתנערת ממנה?

הצילומים מוקרנים לפני שהיא עולה לבמה: לארה לוגן פונה למצלמה מרחובות מוגדישו, בירת סומליה. לוגן תופסת מחסה כשכדורים שורקים מעליה באפגניסטן. היא מראיינת רודף שלל מטקסס. זה סיור בחייה הקודמים כעיתונאית עבור התוכנית "60 דקות" של CBS.

ואז, שלוש דקות ושנייה אחר־כך, זה נגמר. עוברים למציאות, 27 בפברואר 2023 בפרדריקסבורג, טקסס: לוגן עומדת מול 200 האנשים שהתאספו באודיטוריום בכנסייה לפגישה של מחוז גילספי ב־Moms for Liberty. "אם אתם רוצים לדעת למה קוראים להן רשתות חברתיות", אומרת לוגן, "זה בגלל שמרקס הועסק על־ידי הנרי רוטשילד, ממשפחת רוטשילד, כדי לפתח מערכת לשליטה חברתית. רשתות חברתיות הן דרך לשלוט בכולנו".

היא ממשיכה ומתעכבת על הכותרת של ספר שכתב לא מזמן חבר שלה, הגנרל בדימוס מייקל פלין, לשעבר יועץ לביטחון לאומי וכיום קונספירטור של הימין הקיצוני - Introduction to 5GW. "אז מה המשמעות של לוחמת הדור החמישי? שאתם צריכים להאמין לנרטיב, ללא קשר לאמת". ב־45 דקות לוגן מציגה את מה שהיא רואה כנרטיב האמיתי: למשל, שבאמצעות סיוע לאוקראינה אמריקה מחמשת את הנאצים; שההסתערות על הקפיטול לא הייתה התמרדות.

 ההסתערות על הקפיטול ב-6 בינואר 2021. לוגן נעמדה לצד הפורעים / צילום: Reuters, Mike Theiler

בעת שלוגן נושאת דברים, הפריים של הצילומים שהוצגו בהתחלה מרחף ברקע כרוח רפאים. ההצלחה שלה באירועים כמו זה נסבה על יכולתה לצמצם את המרחק בין העצמי שלה בעבר וכיום. היא צריכה שהקהל יאמין שהאישה הנשקפת מהמצגת היא אותה אישה שכעת מתדלקת את החששות שלהם מאינדוקטרינציה של יפי-נפש. לוגן, בת 52, עדיין רואה עצמה כתבת שטח. אולי הלחימה כבר לא קורית באפגניסטן, ואולי היא כבר לא זוכה בפרסי אמי, אבל בראשה זו המשימה החשובה ביותר - חשיפת "המלחמה נגד האנושיות".

ולשיטתה היא מתקרבת לסיפור האמיתי, כי התקשורת האמריקאית מנסה להשתיק אותה מכל עבר. ראשית CBS ואחר־כך פוקס ניוז. אפילו ניוזמקס מהימין הקיצוני לא רוצה עיתונאים שמחוררים את הנרטיב.

חייה של לוגן היו רצופים טראומה אישית, חלקה מפורסמת. ב־2011 היא נאנסה באונס קבוצתי בכיכר תחריר בקהיר. ב־2012 אובחנה כחולה בסרטן השד. ב־2013 כתבה שדיווחה עבור "60 דקות" הוכחשה באופן פומבי בידי הרשת. באותו הערב, בפברואר האחרון, נסעתי לפרדריקסבורג כדי ללמוד מה קרה מאז. רציתי להבין איך קריירה שנבנתה על חיפוש האמת הפכה לכל־כך מנותקת ממנה.

 צילום: Associated Press, Gregory Bull

נעמדה מול המצלמה באמצע קרב יריות

עד גיל 30 הייתה לוגן כתבת של תוכנית הבוקר הבריטית GMTV. ב־11 בספטמבר היא עבדה מלונדון, ובתוך כמה ימים ביקשה מפקיד בשגרירות ויזה במסלול מהיר לאפגניסטן. מנהלי התוכנית לא ידעו איך לבלוע את זה - אישה צעירה להוטה להשתלב בשטח של אל־קאעידה. איפה תישן? מה לגבי נהג, אבטחה? אך היא הייתה בדרכה לקאבול מיד לאחר התקיפות האוויריות הראשונות של ארה"ב באוקטובר. לא חלף זמן רב עד שהבוסים של לוגן הבינו איזו הזדמנות יש להם.

נוסף לעבודתה ב־GMTV עבדה לוגן כסטרינגרית לחדשות הרדיו של CBS, ורק כמה שבועות לאחר שנחתה בקאבול, מצאה את עצמה ככתבת היחידה הקשורה לתחנה שזמינה לכיסוי ההתפרקות המהירה של טליבאן. הרשת שידרה את הבכורה שלה בפריים טיים מהבירה קאבול. עד אביב 2002 היה ללוגן חוזה בשווי מיליון דולר בשנה.

 לוגן באפגניסטן. ''תמיד היו לה רעיונות משוגעים'' / צילום: מתוך יוטיוב מהתכנית

הקולגות שלה הבינו את המשיכה אליה. "היא יודעת איפה לעמוד, איך להתייחס למצלמה", אמר פיליפ איטנר, מפיק ב־CBS לשעבר. "אפילו בקרב יריות ממש קשה היא הייתה נעמדת מול המצלמה".

כדי להבין קצת יותר את האומץ של לוגן צריך לחזור לילדותה. היא גדלה כאחת משלושה ילדים במשפחה לבנה אמידה באפריקה של האפרטהייד. הנישואים של הוריה היו בשבילה עוגן של יציבות, עד שבוקר אחד, כשהייתה בת 8, אביה נכנס לחניה כשבאוטו ילדה בת 5 שלוגן לא ראתה מימיה. תגידי שלום לאחותך, אמר לה אביה, ועזב כדי לגור עם המשפחה השנייה שלו.

"זה היה הלם", נזכרה אחר־כך לוגן. לאחר הגירושים צפתה באמה מתקשה להרכיב את רסיסי חייה. "למדתי על בגידה וחוסר נאמנות", אמרה לוגן לסאנדיי מירור זמן קצר לאחר שחזרה ללונדון מקאבול. זה גם היה מה שלוגן אמרה כשכתב המירור שאל אותה איך זה שהיא מוכנה ללכת למקומות מסוכנים. "כל חיי נלחמתי להוכיח שאני לא חלשה".

וכך היא סירבה להוראות CBS לא להיכנס לעיראק בזמן הפלישה האמריקאית ב־2003, והעסיקה פיקסרים מקומיים כדי להתגנב מעבר לגבול בירדן. כשכל שדרני הטלוויזיה האמריקאים האחרים התפנו מהעיר, הפלישה לעיראק הייתה כולה שלה. ב־2005 כינה אותה הטיימס "ה־It girl של אזורי המלחמה"; ב־2006 CBS קידמו אותה לתפקיד כתבת חוץ ראשית.

ובכל זאת, עד כמה שלוגן שאפה להצלחה ברמה כזו, היה נראה שלא נוח לה לשחות במים האלה. לעיתים אף אמרה דברים מעורפלים על תוכניות לחבל בקריירה שלה. "אני בטוחה שאנשים מעוניינים לראות אותי נופלת", אמרה זמן קצר לאחר שהצטרפה ל־CBS. הפרנויה העמומה והבלתי מכוונת הזאת התחדדה, כך אמרו חלק מהקולגות שלה, לאחר תחילת מערכת היחסים של לוגן עם האיש שהוא היום בעלה, ג'ו בורקט.

מצאה מפלט בקריירה, אבל אז הכול השתנה

לוגן נישאה לראשונה ב־1998 לג'ייסון סימון, אמריקאי וכדורסלן מקצועי בבריטניה. עשור לאחר מכן הם נפרדו. את ג'וזף וושינגטון בורקט הרביעי, יליד טקסס וסמל בצבא שהיה נשוי בעצמו, היא פגשה כמה שנים לאחר מכן, בזמן שדיווחה מקאבול. בתחילת 2008 השניים שוב עבדו יחד באותה העיר, הפעם בבגדד. לוגן כבר הייתה בשלבים המתקדמים של הגירושים ובורקט היה פרוד טרי מאשתו.

לא היה ברור לה מה עושה בורקט למחייתו, אבל לאחר שיחות בודדות היא הבינה שיש לו משיכה לתיאוריות קונספירציה. ככל שהתפתחה מערכת היחסים של לוגן עם בורקט, חלק מעמיתיה שמו לב לשינויים קלים ברעיונות שלה. "תמיד היו לה רעיונות משוגעים, אבל כשבורקט נכנס לתמונה זה החמיר", אמר לי פיליפ איטנר (בתגובה לרשימה של שאלות עובדתיות ובקשות לתגובה ענתה לוגן: "אתם טועים במאה אחוז לגבי הכול").

לוגן ובורקט נישאו בנובמבר 2008, כשהיא כבר הייתה בהיריון עם ילדם הראשון בחודש השביעי. בערב של 11 בפברואר 2011, בשיא האביב הערבי, היא עשתה את דרכה ברחובות הפקוקים של קהיר, לאחר שהנשיא חוסני מוברק הכריז על התפטרותו. הסוכנת שלה, קרול קופר, ייעצה לה לא לנסוע; רק שבוע קודם לכן לוגן והצוות שלה עוכבו ללילה בידי הרשויות המצריות. אבל כעת, בכיכר תחריר, אלפי אנשים שרו, קראו סיסמאות, הניפו דגלים. במשך יותר משעה היא דיווחה מתוך ההמון, ואז הסוללה של המצלמה נגמרה. כמה רגעים אחר־כך, הרגישה לוגן ידיים על גופה.

מאוחר יותר, במאמר שכתבה בניוזוויק, נזכרה איך הגברים אנסו אותה בידיהם, במקלות, בתרני דגלים. האונס נמשך לפחות 25 דקות לפני שקבוצת נשים מצריות התערבה. הן הצליחו לגונן עליה עד שחיילים הגיעו אליה ולקחו אותה למלון שלה. בוקר אחר־כך הייתה לוגן בטיסה לבעלה ושני ילדיהם הקטנים בוושינגטון. אנשים מכל העולם שלחו לה פרחים ומכתבים. הנשיא ברק אובמה התקשר אליה להביע תמיכה. ההחלטה של לוגן לדבר בגלוי על מה שקרה נתנה השראה לעיתונאיות אחרות לשתף סיפורים של תקיפות מיניות.

מעט יותר משנה לאחר האונס, לוגן, בגיל 41, אובחנה כחולה בסרטן השד בשלב 2; היא עברה ניתוח להסרת הגידול ושישה שבועות של הקרנות, ואז הייתה בהפוגה. היא החלה לסבול מהתקפי פאניקה וניסתה לקבל טיפול.

בתוך כל זה לוגן מצאה מפלט בקריירה שלה, אך ב־2013 גם זה השתנה. זה התחיל כשהוצאת סיימון ושוסטר פנתה ל־CBS בהצעה לכתבה. מותג שמרני בתוך ההוצאה לאור עמד לפרסם את הספר "בניין השגרירות" - הסיפור האמיתי מאחורי בנגזי. כפי שהובטח בפתח הדבר, הוא יתאר את המתקפה הקטלנית על המתחם האמריקאי והסניף של ה־CIA בספטמבר 2012 בעיראק, כפי שסיפר זאת "האדם היחיד שנמצא בעמדה לספר את הסיפור המלא". אותו אדם היה דילן דיוויס, אבל הוא כתב תחת שם עט - מחשש לביטחונו, כך נכתב בספר וגם משום שלא היה לו עניין מיוחד להתפרסם.

דיוויס, ממוצא וולשי ששירת בצבא הבריטי, היה קצין ביטחון שהחברה שהעסיקה אותו, Blue Mountain, הועסקה על־ידי משרד הביטחון האמריקאי כדי לעזור באבטחת המשימה המיוחדת בבנגזי. בספר שלו תואר איך בליל ההתקפה הוא טיפס על חומת המתחם שגובהה כארבעה מטר כדי לנסות להציל אמריקאים שהיו לכודים בפנים, ונתן לאחד הטרוריסטים קת נשק לפנים.

לוגן והמפיק שלה, מקס מקלילן, הסכימו לשקול את זה כנושא לכתבה. הפרטים הבסיסיים בביוגרפיה של דיוויס נראו בסדר; תכתובות דואר אלקטרוני ששיתף עם לוגן אישרו לכאורה את טענתו שהוא התראיין אצל פקידים מכל דרגי ממשלת ארה"ב לגבי כל דבר שראה ושמע ועשה באותו הלילה. בחודשים הבאים בנו לוגן ומקלילן קטע על בנגזי שכלל את הסיפור של דיוויס וכן דיווח מקורי של ה־CBS על המתקפה. לאחר הקרנת המוצר המוגמר המנהלים נתנו לכתבה אור ירוק.

אלא שימים בודדים לאחר השידור התחיל הסיפור להתפרק. בוושינגטון פוסט דיווחו שדיוויס אמר למעסיק שלו שכלל לא היה במתחם בזמן המתקפה. ב"60 דקות" אומנם ידעו את זה, אך זה לא הוזכר בכתבה מכיוון שהם קיבלו את ההסבר של דיוויס על כך שהוא שיקר למעסיקו. שבוע אחר־כך חשף הניו יורק טיימס שדיוויס אמר גם ל־FBI שלא היה במתחם. לוגן ומקלילן ידעו שדיוויס תוחקר על־ידי ה־FBI. הם לא בדקו מה הוא אמר. כאשר ניסו לפנות אליו כדי לקבל תשובות, לא הצליחו להגיע אליו.

ב־8 בנובמבר 2013 עלתה לוגן לאוויר כדי להכריז על משיכת כתבה ששידרה. "טעינו", אמרה. בדיקה פנימית שנעשתה ב־CBS הגיעה למסקנה שהבעיות בסיפור של דיוויס היו "ניתנות לידיעה לפני ששודר האייטם". לוגן ומקלילן הסכימו לצאת לחופשה ללא תשלום עד הודעה חדשה.

כבר לא מעוניינת בתקשורת המיינסטרים

כשישבה בביתה בקליבלנד פארק בזמן החופשה שלה, קיבלה לוגן שיחות מעמיתים וניסתה להבין מה קורה. בפעם הראשונה בקריירה שלה, היא איבדה שליטה בנרטיב. באמצע 2015, כשהחוזה של לוגן עמד לחידוש, היא הסכימה לתפקיד ככתבת במשרה חלקית ב"60 דקות".

במשך רוב חייה המקצועיים לוגן לא נראתה למקבילים כפוליטית במיוחד. "מתונה מאוד", אמר עליה עמית אחד לשעבר. כעת התחילה לעצב תפיסת עולם חדשה, המעוגנת באנטגוניזם כלפי ממסד התקשורת שהרגישה שבגד בה. זו הייתה תפיסת עולם שהציעה גם מחילה וגם ייעוד. במהרה היא מצאה גם ביטוי מפלגתי בדמותו של דונלד טראמפ.

לקראת סוף 2018 סירבו ב־CBS לחדש את החוזה של לוגן. היא כנראה לא הייתה מופתעת. מה שניתן להבין מכמה תכתובות הוא שאפילו אם קריירה בתקשורת המיינסטרים הייתה אפשרית, לא בטוח שהיא הייתה מעוניינת בכך.

בפועל לוגן יצרה מותג חדש משל עצמה. היא חשפה אותו בתחילת 2019, כשישבה לראיון קולי בפודקאסט עם הלוחם לשעבר מייק ריטלנד. היא סיפרה את סיפור חייה והביעה ביקורת נוקבת על תקשורת הזרם המרכזי שהותירה מאחוריה. הראיון הפך לוויראלי, ושון האניטי הזמין אותה לראיון המשך.

עד תחילת 2020 היה ללוגן הסכם עם שירות הסטרימינג של פוקס ניוז Fox Nation לסדרה שנקראה "ללארה לוגן אין אג'נדה". לצד קטעים מדווחים על נושאים כמו הגירה לא חוקית היא ניצלה את תפקידה החדש כדי להמשיך לבנות את הביקורת שלה נגד התקשורת. ככל שחלפו החודשים, דבריה נעשו קיצוניים יותר. כשתומכיו של טראמפ התגייסו להכחיש את התוצאות של בחירות 2020, לוגן הייתה שם איתם; היא התכוונה לעבוד על סרט על תרמיות בבחירות לכאורה. לאחר ההתמרדות של 6 בינואר, היא נעמדה לצד האנשים שהואשמו בניסיון לחדור לבניין הסנאט.

כל זה הגיע לשיא בהופעה בפוקס ניוז בנובמבר 2021, כשהמדינה נלחמה בקורונה. לוגן השוותה את אנתוני פאוצ'י, אז מנהל המכון הלאומי לאלרגיות ולמחלות מידבקות, לרופא הנאצי יוזף מנגלה. פוקס לא הגיבו אבל לא הזמינו עוד עונה של סדרת הסטרימינג של לוגן.

זה היה מסוג הרגעים שהחברים הבודדים שנותרו לה מהחיים הקודמים חשבו שאולי סוף כל סוף ינערו אותה להכרה במקום שהגיעה אליו. אבל בנקודה זו החלה לוגן לחשוב באופן עיקש שביקורת, מחסומים או התנגדות רק היו עדות שהיא עלתה על אמת כלשהי. קרול קופר, הסוכנת שלה, זנחה אותה. פחות משנה אחר־כך, ניוזמקס, שם הופיעה לוגן לעתים קרובות, התנערה ממנה לאחר שטענה שהאליטה שותה דם של ילדים. את לוגן שום דבר מכל זה לא הרתיע.

"אני לא הולכת להיכנע. אפילו אם יוציאו אותי להורג"

בכמה השנים האחרונות כתבתי על דמויות ציבוריות בימין שלא מאמינות בדברים שהן אומרות. אני לא חושבת שלוגן היא כזו. אנשים שמכירים אותה אומרים שהאדם הפרטי והאדם הציבורי חד הם. "אני לא הולכת להיכנע", אמרה באותו ערב, "אפילו אם יזרקו אותי לכלא או יוציאו אותי להורג - עד נשימתי האחרונה אמשיך להיאבק".

חמש שנים אחרי שעזבה את CBS, נשארו לה קשרים בודדים. מנהלים ועיתונאים שפעם היו תומכיה הנלהבים ביותר הפסיקו מזמן לדבר איתה ומעדיפים גם לא לדבר עליה. הקולגה היחיד שהיה מוכן להיות מצוטט בשמו הסכים מתוך תחושת חובה. "היא מפיצה תעמולה של הקרמלין", אמר לי פיליפ איטנר. "ובתור מישהו שנמצא באוקראינה ומנסה להילחם נגד מכונת הדיסאינפורמציה הרוסית, אני לא יכול לשבת בשקט".

אבל האנשים באירוע בפרדריקסבורג כן קיבלו אותה. לאחר שסיימה לנאום, דיברה בשיחות אחד על אחד עם עשרות מהקהל. היא נשארה שם עד שאחרון האנשים עזב. אני חושבת שהיא נשארה שם בגלל שהיא מאמינה שראתה את האור והיא רצתה שגם אחרות יראו אותו. אני חושבת גם שהיא נשארה שם בגלל שהנשים שבאו מייצגות חלק מהקהילה האחרונה שעוד נותרה לה.

לקריאת הכתבה שפורסמה בחודש יוני בכתב העת האמריקאי האטלנטיק

© 2023 The Atlantic Monthly Group, Inc.
All rights reserved. Distributed by Tribune Content Agency