מומחית לייצוגיות, מגינת זכויות אדם: השופטת ענת ברון פורשת מבית המשפט העליון

שופטת בית המשפט העליון ענת ברון תפרוש היום מכס השיפוט אחרי 32 שנים • פסקי הדין של ברון שופכים אור על הגישה השיפוטית שלה

השופטת ענת ברון / צילום: שלומי יוסף
השופטת ענת ברון / צילום: שלומי יוסף

השופטת ענת ברון תפרוש היום (ה') מכס השיפוט, 32 שנים לאחר שעטתה לראשונה את הגלימה. המשפטנית שהחלה את דרכה כעורכת דין במשרד פרטי, טיפסה מהסכסוכים האזוטריים ביותר של בית משפט השלום בתל אביב, דרך תיקי הענק של בית המשפט המחוזי ועד למסדרונות היפים אך נטולי האקוסטיקה של בית המשפט העליון, שם כיהנה מאז שנת 2015.

השופטת ברון, הנושאת איתה את הטראומה הקשה של רצח בנה רן בפיגוע בתל אביב בשנת 2003, נחשבת לתומכת מוצהרת בהגנה על זכויות אדם, אך גם למומחית למשפט אזרחי ולתובענות ייצוגיות בפרט. היא עוזבת את מפעלם האדריכלי של האחים כרמי בימים האיומים ביותר שידעה מדינת ישראל, ובתום השנה הסוערת ביותר שידעה המערכת המשפטית בה. בשלב זה לא מונו שופט או שופטת אחרים להחליפה.

כמי שככלל יותר נחבאת אל הכלים מחלק מעמיתיה, פסיקותיה של ברון אינן מוכרות כמעט בציבור, הגם שהיו לא פעם משמעותיות למדי, בעיקר בזירה הכלכלית. פרישתה היא הזדמנות טובה לצלול אליהן וללמוד קצת על המשנה השיפוטית של מי שמונתה לבית המשפט העליון בימי ממשלת נתניהו, אך בזמנים אחרים לגמרי.

מקוקה-קולה ועד סונול: מה פסקה ברון בתובענות ייצוגיות צרכניות?

מכל ענפי המשפט, תובענות ייצוגיות הן אולי התחום שבו טביעת האצבע של ברון הייתה הניכרת ביותר. היא הכריעה בתחום מראשיתו, ויש לה מאות החלטות ופסקי דין בשורה של סוגיות מפתח, שיצקו תוכן לחוק שהוא בעיקרו של דבר חדש יחסית. מבט מעמיק על תחום המשפט הזה מלמד כי ברון נקטה בגישה פרו-צרכנית יחסית, אך תוך שהייתה מודעת היטב לסכנות הטמונות בכלי הייצוגי, וביקשה לגדור לו גבולות גזרה ברורים על-מנת למנוע שימוש לרעה בו, בין היתר באמצעות הגשתן של תביעות סרק.

על גישתה הפרו-צרכנית יחסית של ברון ניתן ללמוד דווקא מהחלטות שעניינן גילוי ומסירה של מסמכים, החלטות שנתפסות "אפורות" ונוטות לעבור מתחת לרדאר - אף שבמקרים רבים הן ממש "גיים צ'יינג'ר" בהליך הייצוגי.

ברון ביכרה באופן עקבי למדי שקיפות של תאגידים גם במחיר כלכלי לא מבוטל מבחינתם, והכירה בחשיבות גילויים של מסמכים עוד בשלבי בקשת האישור של תובענות ייצוגיות. המשמעות של הוראה על גילוי מסמכים היא פעמים רבות קריטית בהליכים ייצוגיים. זאת, לא רק מאחר שהיא מעמיקה את הידע של התובעים, הצרכנים, על הנעשה בחברה, אלא מאחר שפעמים רבות בעקבותיה מגיעים הצדדים לפשרה.

בשורה של החלטות משמעותיות ביותר, כאשר התרשמה שהתובעים הניחו תשתית שמצדיקה את מסירת המסמכים, הדגישה ברון את קיומם של פערי כוחות דרמטיים בין התובעים, הצרכנים, לתאגידים הנתבעים, הורתה על מסירתם של מסמכים בהליכים ייצוגיים והקלה במידה רבה את הרף הדרוש לחיובם של תאגידים לעשות כן. החברות פחות אהדו את המהלך הזה; הצרכנים, מטבע הדברים, הרבה יותר.

הגישה הזו עולה בקנה אחד עם פסיקות אחרות של ברון, כמו למשל זו שבה הכירה באופן תקדימי באפשרות לתבוע בגין פגיעה בתחרות, במה שמכונה בעגה המקצועית "מחיר מופרז". ההכרעה ניתנה בהליך בעניינה של החברה המרכזית למשקאות קלים, בו ישבו גם השופטים ניל הנדל ויוסף אלרון. דובר בתביעה שבה נטען כי החברה מנצלת את מעמדה כמונופול על-מנת לקבוע מחיר מופרז עבור בקבוק 1.5 ליטר של קוקה-קולה.

ברון קבעה כי החוק בהחלט אוסר על קביעתו של מחיר כאמור, וכי ניתן לאכוף את האיסור הזה באמצעות תובענה ייצוגית. יחד עם זאת - וגם זה מלמד על הגישה השיפוטית שלה - בשל שאלות עובדתיות שסברה שלא קיבלו מענה מספק בבית המשפט המחוזי, ברון ביטלה את ההחלטה לאשר את הייצוגית, והשיבה אותה להמשך בירור עובדתי.

גישה זו, שתמכה מאוד בהגשת ייצוגיות צרכניות ראויות אך חששה משימוש בהן לרעה, באה לידי ביטוי גם בפסיקה אחרת שלה, הנוגעת לתובענות ייצוגיות שמסתיימות ב"הסתלקות", כלומר בסיום התיק בהסכמת התובעים. ישנם מקרים שבהם ההסתלקות הזו מתוגמלת, כלומר שהתובע ובא-הכוח שהגישו אותן מקבלים שכר בתמורה להסתלקות.

סוגיית שכר-הטרחה היא משמעותית ביותר בתובענות ייצוגיות, שכן היא מהווה תמריץ משמעותי להגישן - ועשויה, בהיעדרו, גם למנוע סיכוי להגשתן של תביעות ראויות. השופט ברון, בהליכים שנגעו לשורה של חברות, בהן סונול וויטה פרי הגליל, קבעה (בהסכמת השופטים יצחק עמית ונעם סולברג) כי ניתן לאפשר הסתלקות מתוגמלת במקרים מסוימים - אך אם עמדו בשורה של מבחנים הנוגעים לכך, וזאת במטרה לצמצם את השימוש באפשרות הזו אך ורק למקרים המתאימים.

ומה עם תובענות ייצוגיות ציבוריות?

מקרה מעניין אחר שבו כן סברה ברון כי בהחלט יש לשלם גמול ושכר-טרחה לתובע מייצג ובא-כוחו, הוא זה שנגע לתביעה שנגעה להפרדה בין קבוצות של תלמידים יהודים וערבים בסופרלנד. הצדדים הגיעו לפשרה בהליך, שבמסגרתו התחייבה הסופרלנד לתרום 4,000 כרטיסי כניסה לסופרלנד שיחולקו ל-25 בתי ספר במגזר הערבי, והסכימו גם על שכר-הטרחה - אך בית המשפט המחוזי הפחית את שכר-הטרחה שהוסכם עליו.

השופטת ברון (בהסכמת השופטים מני מזוז ויוסף אלרון), קבעה כי במקרים אלה בדיוק יש לפסוק את שכר-הטרחה שהצדדים הסכימו עליו. "ההליך שבו עסקינן עניינו בנושא ראשון במעלה מבחינת חשיבותו הציבורית - והוא הפרדה בין קבוצות תלמידים ערבים לקבוצות תלמידים יהודים בכניסה לסופרלנד, ובתוך כך אפלייתו של ציבור התלמידים והמורים מן המגזר הערבי", קבעה. "אין עוד חולק כי התנהלות המשיבה בעניין זה הייתה פסולה וראויה לביקורת; וגם אם המשיבה חדלה ממדיניות ההפרדה עוד לפני הגשתה של בקשת האישור, וטוב שכך - הצדק עם המערער כי הסדר הפשרה שהושג נושא בחובו ערך פדגוגי ואף מביא להגברת ההרתעה בתחום, הישגים בעלי ערך מבחינה ציבורית".

עוד עמדה מעניינת של ברון בתובענה ייצוגית בעלת אופי ציבורי הובעה בהליך שהוגש כלפי בית חולים לניאדו, בעניין סירובו לבצע טיפולי הפריה (IVF) לנשים לא נשואות. ברון קבעה (בהסכמת השופטים יצחק עמית וג'ורג' קרא) כי מדיניות בית החולים היא פרקטיקה מפלה המקימה עילה לניהולה של תובענה כייצוגית.

"עוצמתה של הבחירה בהורות והכמיהה לילד אינן שונות בין אישה נשואה לאישה שאינה נשואה, וגם לא הכאב והתסכול הנובע מהקושי לממשה", כתבה ברון. "מניעת טיפולי פוריות מאישה רק בשל כך שאיננה רשומה כנשואה במרשם האוכלוסין היא מפלה, פוגענית וכואבת. עצם המדיניות המעניקה אפשרות לטיפולי פוריות רק לבני זוג נשואים, לצד שלילת אפשרות זו מאלה שאינם, מהווה פגיעה בגרעין הקשה של כבוד האדם, הכוללת ממד של השפלה כלפי הצד המופלה.

"יתרה מכך, סגירת הדלת בפני נשים שאינן נשואות מבטאת אמירה המתייגת את כל אותן משפחות חדשות כפסולות ונחותות ביחס למשפחה המסורתית של גבר ואישה שנישאו זה לזו. אמירה הצהרתית זו היא כשלעצמה פוגענית ועשויה להוביל לגיבושו של נזק לא ממוני לאישה המופלית", קבעה.

ומה עם המשפט החוקתי?

ברון נחשבת לסמן "ליברלי" בבית המשפט העליון. היא צירפה את הסכמתה לשורה של פסקי דין שקיבלו עתירות חוקתיות ומינהליות הנוגעות לזכות לשוויון, לקניין ולחופש הביטוי, ביניהן הפסיקה שביטלה את חוק ההסדרה או זו שביטלה את החוק שאיפשר שלילה של קצבאות ביטוח לאומי בין היתר מהורים של מיידי אבנים.

עמדתה העקבית לגבי הריסות בתים למשל היא שהריסת בתים היא אמצעי הרתעתי ולא ענישתי. באחד ההליכים קבעה כי "בהיעדר זיקה כלשהי של משפחת המפגע למעשה הטרור שבוצע על-ידו - בין אם במעורבות, בעידוד, או לכל הפחות בידיעה או בעצימת עיניים - המשמעות היא שהריסת הבית אינה מידתית, ובפרט כשמתגוררים בו קטינים".

בהליך בעניין חוק יסוד: הלאום הצטרפה ברון לדעת הרוב שהותירה את החוק על כנו, אך ציינה כי "מוטב היה שחוק יסוד: הלאום יבהיר את מחויבות המדינה לשוויון זכויות מלא לכלל אזרחיה".

בתחומי ממשל, ברון הצטרפה לדעת הרוב בבג"ץ שעסק בתקציב הדו-שנתי, שם ציינה כי מדובר ב"מקרה מובהק בחריגותו המצדיק הידרשות ל'דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת' של הכנסת".

כן הצטרפה ברון לדעת הרוב בהליך בו נפסל מינויו של דרעי לשר, כמו גם לעמדה, שניתנה פה-אחד, בדבר דחיית תחולתו של התיקון לחוק הרשויות, שכונה בציבור "חוק טבריה" לבחירות הבאות. כמו יתר חברי ההרכב, 11 במספר, גם ברון לא התערבה בהחלטת חברי הכנסת להטיל על בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה.

לעתים ניצבה ברון בדעת מיעוט בהליכים חוקתיים. עמדת משמעותית שלה הובעה בהליך שנגע להפרדה מגדרית באקדמיה, במסגרת תוכניות לשילובם של תלמידים חרדים. ברון, שנותרה במיעוט בהליך יחד עם השופט עוזי פוגלמן, כתבה, בין היתר: "המציאות היא שתפקידי המפתח ומוקדי הכוח בחברה הישראלית, ובין היתר בתחומי הכלכלה, העסקים והפוליטיקה הישראלית, עדיין נשלטים על-ידי רוב גברי משמעותי. מכיוון שלאקדמיה נודעת חשיבות ככזו שפותחת את הדלת לזירות אלה, הרי שהפרדה באקדמיה מקבעת את מקומן של נשים 'מחוץ למשחק' גם בעולם התעסוקתי", ציינה.

לדבריה, "בעוד לימודי השכלה גבוהה מאופיינים במצוינות אקדמית, כישורי מחקר ויכולות הוראה - הפרדה בין נשים וגברים באקדמיה מוכתבת על-ידי מינן של הנשים ו'הסכנות' שגופן מציב בפני גברים. תפיסה זו חותרת תחת הכרה באישה כשוות-זכויות לגבר".

עוד הוסיפה ברון כי "הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי נותנת לגיטימציה לתפיסה הסטריאוטיפית של נשים ככאלה ש'מפריעות' לגברים. היא 'מחפיצה' נשים באשר הן, מנמיכה אותן ומנציחה את תפיסתן כנחותות מגברים". 

*** גילוי מלא: הכותבת התמחתה אצל השופטת ברון בין ספטמבר 2016 לאוגוסט 2017