שאלת הכסף שולית עד לניצחון, ואחריו ממתין אתגר כלכלי עצום

מאה שנה בדיוק עברו מפשיטת הרגל של מדינת גרמניה בשנת 1923, בעקבות הנזקים העצומים של מלחמת העולם הראשונה. אף אחד לא יציין את התאריך הסמלי, אבל הוא חייב להזכיר לנו עד כמה התוצאות הכלכליות והפיננסיות הן חלק בלתי נפרד מנוראות המלחמה. מה גם שבמקרה ההוא, ברור לחלוטין שהמשבר הכלכלי דחף שני עשורים לאחר מכן את גרמניה לפתוח במלחמה איומה פי כמה (כולל כמובן מציאת האשמים באותו מצב כלכלי נורא).

● מפקד השייטת ועוזר הרמטכ"ל שהפך לדובר צה"ל: הדרך של דניאל הגרי לחזית ההסברה המלחמתית
● ראיון | "חשש עמוק לגורלנו": המומחה שמסביר למה האמריקאים מודאגים ומה הסיבה שביידן הגיע לישראל  

אבל עזבו את הצד המפסיד, ודאי כשמדובר בגרמניה. כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה, לאחר שכל העולם החופשי הודה לבריטניה ולראש ממשלתה שהובילו לניצחון הירואי, בריטניה של צ'רצ'יל הפכה דה פקטו לפושטת רגל. ארה"ב העמידה לה ברגע האחרון הלוואה של 3.75 מיליארד דולר כדי להציל אותה מקריסה, אבל מאותו רגע העולם הפיננסי עוצב מחדש ובריטניה כבר לא תחזור להיות מה שהייתה. הדולר החליף את הלירה שטרלינג כמטבע בינלאומי. מחיר אונקיית זהב הוצמד לראשונה לדולר (35 דולר אגב, לעומת קרוב ל־2,000 דולר היום). ושם, בבריטניה, אפילו אי אפשר היה לתלות את האשמה במינויים פרסונליים לא ראויים. הכלכלן הבריטי הנערץ ג'ון מיינרד קיינס היה נציגה בהסכמים הבינלאומיים, אבל בעל המאה האמריקאי היה גם בעל הדעה.

שיקולי העלות זניחים

ישנה ברית כרותה בין המדינה לאזרחיה, לפיה היא לא מפקירה אותם לגורלם, יהא המחיר אשר יהיה. זו המשמעות הכי בסיסית של מדינה, וזו הסיבה למשל שאנחנו נפרדים מחלק כל כך גדול ממשכורתנו לטובת הקופה הציבורית (רק בשנת 2022 הכנסות המדינה ממסים ששילמנו עמדו על 436 מיליארד שקל). שאלת הכסף לגמרי שולית עד הניצחון. כרגע אנחנו משפחה אחת גדולה, שגילתה לחרדתה שאחד מילדיה, או בעצם רבים מהם, זקוקים לניתוח או לתרופה יקרה. שיקולי העלות זניחים עד להשגת המטרה הגדולה. אם צריך, מוכרים כל מה שיש לנו כדי להציל ולשקם חיים שנחרבו.

כפועל יוצא, גם הדרישה מהממשלה לשפוך כעת מיליארדים במהירות ובכמויות לביטחון ולשיקום מובנת מאליה. הצרכים מרובים. "הגירעון יגיע גם ל־10% ומעבר לכך, אז מה", אמרו לנו השבוע בכירים במשק. "אין מגבלת תקציב", אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לתושבים המפונים.

מסקנות מעשור אבוד

אבל אחרי שנכתב המובן מאליו, צריך בכל זאת להתחיל להתמודד עם ההשלכות. לא כדי לרפות את הידיים, אלא כדי לזכור שהמהלכים מוכרחים להיעשות בשום שכל. וכן, גם לתכנן את האתגר ואולי חלילה את השבר הכלכלי שיגיע ביום שאחרי. להבין שכל אחוז גירעון משמעותו אוברדרפט שנשלם עליו ריביות גבוהות במשך שנים, מה שאומר שפחות כסף ישאר לשירותים אזרחיים. במקביל, נצטרך להעביר הרבה יותר כסף למדינה כדי להתמודד עם הבור שנפער. זאת, כשהמסים גם ככה כבדים במיוחד, והשירותים האזרחיים כבר נכנסו למלחמה במצב שפוף במיוחד (ע"ע מצב הרווחה, התשתיות, התחבורה, החינוך, הבריאות ועוד).והגדלת גירעון גם עלולה להוריד את דירוג האשראי, שתעלה את הריבית שנשלם על אותו אוברדרפט, מה שיגדיל עוד את הגירעון - וחוזר חלילה.

אם ערב המלחמה עסקנו בזיכרונות הקשים ממלחמת יום כיפור לפני 50 שנה, בקרוב נצטרך לרענן מסקנות מהעשור הכלכלי האבוד שבא אחריה. למרות הסיוע האדיר שקיבלנו מארה"ב. למרות שבסופו של יום ניצחנו. למרות שבשנים הראשונות הציבור אפילו לא הבין את המשמעות הכלכלית של החוב הממשלתי האדיר ושל משק שהפסיק לצמוח (התוצר עלה באותן שנים ב־3%, מה שאומר קיפאון לנפש).

כך למשל, עלויות הריבית זינקו אחרי מלחמת יום כיפור מ־2% ל־10% מהתוצר. הצריכה הביטחונית בשנת המלחמה קפצה ריאלית ב־64% והמשיכה להתנפח ב־15% בשנתיים הבאות, עד שהגיעה לשיא של 30% מהתוצר בשנת 1975. אבל באותן שנים, הבדיחה ברחוב היתה ש"התושבים עשירים והמדינה ענייה" - תחושה שדחפה ישראלים לחיות הרבה מעבר ליכולתם, ואת הכלכלה הישראלית לאינפלציה דו־ספרתית ואפילו תלת־ספרתית בעשור שלאחר מכן. מה גם שאחרי המלחמה האיומה ההיא, לפוליטיקאים שבשלטון (מהעבודה ואח"כ מהליכוד) לא היה אומץ לרסן ציבור שרצה לחיות ולחייך מחדש.

בשורה תחתונה, מוקדם לדבר על קיצוצים וגזירות. עם זאת, אנחנו זקוקים כבר עתה לא רק לקבינט ביטחוני חכם, נועז ושקול, אלא גם למוחות כלכליים מבריקים, שידאגו לחשב ולווסת באומץ את התחמושת שברשותנו - קודם כל במלחמה מול חמאס, אבל גם במאבק שמחכה לנו לאחר מכן, להחזיר את הביטחון הפיזי, הכלכלי והנפשי.

כוכבי השבוע

מצוין: משפחת עופר וקרן וקסנר לא מצמצו

קרן וקסנר, שמימנה במשך יותר מ־3 עשורים תוכנית עמיתים לאנשי השירות הציבורי בשיתוף אוניברסיטת הרווארד, שלחה השבוע הודעה לחבר הנאמנים על ניתוק הקשר עם האוניברסיטה היוקרתית בארה"ב. מוקדם יותר, עידן ובתיה עופר ביטלו את חברותם בוועד המנהל של בית הספר היוקרתי לממשל בהרווארד, בו היו חברים ב־5 השנים האחרונות.

חד וחלק. לא "מכתב התרעה", לא "בחינה מחודשת", לא הכרזה שהם נשארים כדי "להשפיע מבפנים", ובוודאי שלא שימוש בתירוץ שלא כל סגל האוניברסיטה מתנכר לזכותה של ישראל להגן על עצמה. רק הבנה פשוטה ועצובה שמה שאותו מוסד מפואר לא הבין אחרי התמונות, הקולות והריחות מהיום השחור של ה־7 באוקטובר 2023, הוא לא יבין לעולם.

בלתי מספיק: מגדל השן המנותק 

מרוב עידוד וטיפוח "חשיבה ביקורתית", מרוב מאמץ למצוא את המורכבות בכל ערך ולאתגר כל אמיתה, מתחוור לדאבון לב שהאקדמיה שכחה שיש בכל זאת טוב ורע מוחלטים. שלא כולם מתחברים לשיח האקדמי הפורה על זכויות אדם והומניזם, ושעדיין צריך לעקור רשע טהור. והרווארד כמובן לא לבד. מגדל השן האקדמי מעולם לא נראה מנותק כל כך כמו בשבועיים האחרונים. פרופ' ראסל ריקפורד, מאוניברסיטת קורנל שבארה"ב, דיבר למשל השבוע על "התרגשותו" ממעשי החמאס, ש"שברו את המונופול של האלימות".

הבעיה היא שהמוסדות המפוארים והמנותקים הללו בכל זאת פורצים החוצה. משם יוצאים המחקרים, המורים והתלמידים שינהיגו אותנו מחר. ולא בטוח שיהיה להם זמן לקלוט את ההבדל התהומי בין התיאוריה שבראו בדמיונם לבין החיים עצמם.