אסטרטגיה של "תחזיקו אותי": ההבדל בין הממשלה לבנק ישראל

אין דרך להסביר את חזרת הכספים הקואליציוניים, בהיקפים גדולים ובוטים כל-כך, לבד מהתחושות שהפוליטיקאים מריחים שהתעייפנו. בפריים-טיים אומנם עדיין מראים סיפורים על אחדות - חיילים ומתנדבים בחזית, מתנחלים שקפצו להציל קיבוץ, חרדים שקמו והתגייסו - אבל ברשתות החברתיות הם כבר מזהים יותר ויותר חילונים, חרדים וציוניים-דתיים שחוזרים להתקוטט, ושבצבא החלו להטיח האשמות הדדיות, אז למה שהם יתרחקו מהבייס לטובת אחדות דמיונית? 

● תרבות יהודית ו"טהרת המשפחה": הכספים הקואליציוניים שיישארו ב-2023 
● בפעם הרביעית ברציפות: בנק ישראל הותיר את הריבית ללא שינוי
● משה גפני תקף את הנגיד. תגובת בנק ישראל לא איחרה להגיע

ייעוד הכספים הקואליציוניים, והעובדה שהמשרדים המיותרים עדיין פה, מוכיחים שרבים בממשלה משוכנעים שנחזור במהירות למשבצות החברתיות והפוליטיות הישנות. למרות ההבטחות לשינוי סדרי עדיפויות, שלנו ושלהם. על אחת כמה וכמה כשהוויכוח הוא על ענייני תקציב, שם כל צד יכול לבלבל את אוהדיו ואת יריביו במספרים ואחוזים, בהנחה שהרוב הגדול יאמר ש"האמת נמצאת איפשהו באמצע" ולא ישנה את עמדתו.

אוטוטו חודשיים עוברים מה-7 באוקטובר, החטופים הם כבר מקור לנחמה ולא רק לאווירת נכאים, ואפילו אילון מאסק מבקר בישראל, ואפשר שוב לחלום אפילו על מהפכת הבינה המלאכותית. מבחינת הפוליטיקאים, אפשר לחזור ולתחזק את המעגלים הקרובים, שלא יחשבו חלילה לפזול למקום אחר. מחשבות על התפטרות, אם היו כאלה, מזמן נעלמו. אנחנו זקוקים להם.

זה לא רק היקף הכספים. במציאות העגומה, צריך להודות שמיליארד שקל לפה או לשם הם בסך-הכול תקציב של יום מילואים. אבל גם אם מדובר היה בשקלים בודדים, שיקולי הדעת וסדרי העדיפויות מרתיחים את הדעת.

כשהפריים-טיים מלא סרטים וסיפורים על הטבח ומנגד על הגבורה היהודית והישראלית ב-7 באוקטובר, מישהו חושב שצריך כעת 39.5 מיליון שקל בתקציב המדינה ל"חיזוק הזהות היהודית", ועוד "בקרב סטודנטים, חיילים וחיילים משוחררים"? 1.95 מיליון שקל עבור "בירור יהדות", ו-1.5 מיליון שקל לטובת "פרויקטים לחיזוק הזהות היהודית והציונית של הקהילות היהודיות בעולם ולעידוד העלייה לארץ"? חמאס, BBC והאקדמיה בעולם עשו את העבודה טוב בהרבה מכל מה שתכננה לנו השרה אורית סטרוק לחיזוק הזהות והבית היהודי בארץ. 

אצל הנגיד זה עובד 

ובזמן שהציבור הרחב (ולהבדיל אויבנו הגדולים) לא ממש מתרשם מהפוליטיקאים הישראלים המפטפטים עצמם לדעת בסוגיות ביטחון או כלכלה - אצל בנק ישראל יש עדיין משקל גדול לדיבורים ול"איומים" בלבד. כשבני גנץ משוכנע משום מה שמישהו מתרשם מאסטרטגיית "תחזיקו אותי" - גם להיות נגד התקציב וגם להישאר בממשלה - אצל הנגיד אמיר ירון זה עובד. אולי זהו יתרון של שלטון יחיד, מול הקרקס וחוסר המשילות של הרשות המבצעת והמחוקקת.

הנגיד יכול גם לא להוריד את הריבית במשק - כי יש חשש אמיתי שהאינפלציה שוב תתפרץ, וזו לא העת להרחיב את הפער בריביות מול העולם; אבל באותו נשימה להבטיח שהמשק ימשיך להתאושש, חרף הריבית הגבוהה - בשם ההתחייבות והתחזית שהורדת הריבית רק נדחתה מעט.

הריבית בפועל, בתשואות אגרות החוב במסחר החופשי ואפילו במשכנתאות של רוכשי דירה, כבר מגלמות ירידה צפויה. השיטה הזו עבדה גם באוקטובר, כשירון הכריז כי לא ייתן לדולר לזנק, וכי הוא נכון למכור 30 מיליארד דולר - מה שהספיק להוריד את הדולר כל הדרך בחזרה, למרות שבפועל הוא מכר כשליש בלבד.

על הדרך, ודאי לאחר שהפור נפל, והוחלט שהוא ימשיך לקדנציה שנייה, ירון הרבה פחות מתרגש מדיבורי סרק של פוליטיקאים. כמו יו"ר ועדת הכספים משה גפני, שהמשיך גם היום לגנות אותו על הריבית הגבוהה ש"פוגעת בחלשים". זאת, בזמן שברור לגמרי שאינפלציה שיוצאת משליטה - מה שעלול היה לקרות אם הריבית לא הייתה מגיעה לרמה הנוכחית - פוגעת בחלשים פי כמה. אבל על יוקר המחיה והאינפלציה אחראים קודם כל הפוליטיקאים, שתמיד יעדיפו לכוון את החיצים למקום נוח בהרבה, כמו ריבית או מלחמה.