במרץ 1867, הקונגרס ה-40 של ארה"ב התכנס למושב הפתיחה שלו. זה היה הקונגרס הראשון שנבחר לאחר מלחמת האזרחים. שורה של מדינות מורדות עדיין לא חזרו אל חיק הברית, אבל הן שלחו נציגים אל הקונגרס.
● ביידן ונתניהו קוראים את סקרי דעת הקהל האיומים זה של זה - ומסירים את הכפפות
● ביידן עסוק בישראל ובאוקראינה, וזה עשוי לעלות לו בנשיאות
הסנאטורים תומכי הברית לא האמינו למראה עיניהם, כאשר ראו את הדרומיים נכנסים אל מליאת הבית. אחד מהם, ממדינת ג'ורג'יה, היה אלכסנדר סטיבנס. בארבע שנות מלחמת האזרחים, סטיבנס היה סגן הנשיא של מדינות הדרום. הוא היה מליץ-היושר המובהק של העבדות ואידאולוג של עליונות גזעית לבנה. רוב הנוכחים חשבו שהוא ראוי להיתלות על העץ הגבוה ביותר בוושינגטון. הם חרקו שיניים וקמצו אגרוף. הוא לא ייכנס, הם אמרו, והצביעו מיד לאסור את השבעתם של הדרומיים.
הם גם גמרו אומר למנוע חזרה של המעמד הזה. התחילה פעולת חקיקה, אשר הניבה שנתיים אחר-כך את התיקון ה-14 לחוקת ארה"ב. סעיף 3 בתיקון ההוא קבע כי כל מי שמרדו בארה"ב או חתרו תחת חוקתה לאחר שנשבעו לה אמונים, לא יורשו לשרת בשום כהונה בסנאט, בבית הנבחרים, בחבר האלקטורים הבוחרים את הנשיא או "כל כהונה, אזרחית או צבאית", בממשלה הפדרלית או בממשלתה של כל אחת מן המדינות.
הסעיף הזה מעולם לא הוחל - עד אתמול (ג') לפנות ערב, כאשר בית המשפט העליון של מדינת קולורדו החיל אותו על דונלד ג'ון טראמפ. הוא קבע כי מאחר שטראמפ הרים את נס המרד (insurrection) נגד חוקת ארה"ב, הוא אינו רשאי להתמודד על הנשיאות במדינת קולורדו.
זו הייתה פסיקה לא צפויה, שהתקבלה ברוב זעום, ארבעה נגד שלושה - אבל יש לה פוטנציאל כלשהו לזעזע את מהלך הבחירות לנשיאות, עשרה חודשים וחצי לפני יום ההצבעה הכללית ושלושה שבועות לפני הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות (במדינת אייווה).
גם אם קולורדו לא תרשה לטראמפ להתמודד, סיכוייו להיבחר יעמדו בעינם. קולורדו לא הצביעה זה 20 שנה לטובת רפובליקן. בבחירות של 2020 ג'ו ביידן ניצח בה בהפרש של 14%. אבל אין כמעט ספק שטראמפ יערער בבית המשפט העליון בוושינגטון. אם בית המשפט יפסוק נגד טראמפ (קצת קשה להאמין), תיפתח הדרך בפני מדינות נוספות לנסות ולמנוע את התמודדותו.
"להרעיל את הדם"
בארץ כה מפולגת, שסועה ומקוטבת, כמעט אין צורך להתפלא על איזושהי התפתחות המעמידה בספק את שלומה של המערכת הדמוקרטית. אנחנו נמצאים בעיצומה של שנה, שכמעט שום לשון הפלגה לא תהיה מפליגה מדי כדי לתאר את הדרמטיות שלה.
בשתי המפלגות הגדולות נשמעות הזהרות כי זו "ההזדמנות האחרונה" לתקן מסלול. הרטוריקה היא חסרת תקדים לחלוטין. השבוע, טראמפ הזהיר כי ההגירה לארה"ב מאיימת "להרעיל את הדם" האמריקאי. זמן קצר קודם הוא הכריז כי הסכנה הגדולה לשלומה של ארה"ב אינה נובעת מצד אויבים חיצוניים, אלא באה "מבית"; הוא אמר כי יריביו הפוליטיים הם טפילים מזיקים ("vermin", שמקובל לתרגם "שרצים") שצריכים ביעור.
היו לו הזדמנויות לחזור בו או לצנן את הלהט, אבל הוא חזר על הביטויים האלה לפחות פעמיים בחודש האחרון. זו לשון הגזורה במישרים מכתבי היטלר ומוסוליני, אבל היא מקוממת בעיקר פוליטיקאים ופרשנים מן השמאל. אין כל סימן שהיא גרעה אף כמלוא הנימה מן התמיכה בטראמפ.
סקרי הימים האחרונים מראים כי טראמפ ביסס יתרון ארצי קטן אך סולידי על ביידן; ויתר על כן, הוא ביסס יתרון גדול עוד יותר במדינות-המפתח, שבהן, ובעיקר בהן, יוכרעו הבחירות לנשיאות. קולורדו אינן אחת מהן. מקובל להניח שיש שבע מדינות קריטיות, שההפרשים בהן היו כה קטנים בשני הסיבובים הקודמים, עד ששינוי קל יהפוך את היוצרות.
לא ירידה אלא קריסה
הסקרים מבשרים רעות לביידן, לא רק במניין הקולות אלא גם בשיעורי הסלידה והתרעומת כלפיו, אפילו מצד פלחים דמוגרפיים המצביעים היסטורית לטובת מועמדי המפלגה הדמוקרטית. סקר עוצר נשימה ב"ניו יורק טיימס"הראה אתמול כי צעירים בני 18 עד 29 תומכים בטראמפ בהפרש של 6%. ביולי, ביידן נהנה מיתרון של 10% בין הצעירים האלה; ולפני שנה, יתרונו עמד על 21%. זו תוצאה מדהימה. משתמעת ממנה לא סתם ירידה אלא קריסה. אם התוצאה הזו נכונה, ואם היא תעמוד בעינה - סביר לטעון שאין לנשיא כל סיכוי לחזור ולהיבחר.
מדוע מתרחשת הקריסה הזו? אין מנוס מלהניח כי היא קשורה, לפחות בחלקה, במלחמה בעזה. צעירי אמריקה לא השתוו לזקניהם בשיעורי האהדה לישראל עוד לפני המלחמה; אבל מאז המלחמה, ולנוכח צילומי הזוועה הבאים מעזה, הצעירים פונים עורף לישראל בהמוניהם. הם זוקפים את ייסוריהם של העזתים לחובת תמיכתו של הנשיא בישראל. זה חוזר ומתאשר בשורה של סקרים.
"ביידן לא אוהב את הסקרים", הכריזה השבוע כותרת ראשית ב"וושינגטון פוסט". זה היה סיכום קצת אלמנטרי של כתבה על אובדן העצות, ואולי אובדן העשתונות, במחנה ביידן. הנשיא אינו מבין מדוע הוא אינו מקבל אשראי על הישגיו הלא-מבוטלים, ומדוע המצביעים מחמירים איתו בעניינים ששליטתו בהם מוגבלת. למשל, רוב המצביעים מעל גיל 29 מעדיפים את ישראל על הפלסטינים, אבל הם מטילים דופי, ברוב עצום, באופן שבו ביידן מטפל במלחמת עזה.
להציל את אוקראינה
בינתיים, בהתקרב חגי סוף השנה, מתמוסס והולך הדגש החשוב ביותר של מדיניות החוץ האמריקאית בשנתיים האחרונות: הניסיון להציל את אוקראינה מציפורני רוסיה.
הנשיא לא השכיל להגיע לפשרה עם הרפובליקאים בקונגרס. הוא אינו מצליח לקבל את הסכמתם לחבילת סיוע רבת-מיליארדים לאוקראינה (וגם לישראל, מפני שהוא עומד על כריכתן יחד), והוא עצמו מודה כי עיניו של ולדימיר פוטין אורו בימים האחרונים לנוכח המבוי הסתום בקונגרס. נשיא רוסיה חוזר ומדבר על ניצחון, והסתתרות משאביה של אוקראינה מעניקה סבירות גוברת להתרברבויותיו.
על זה צריך להוסיף את הסתבכותה של משפחת ביידן (הנשיא, אחיו ושני ילדיו) בחקירה משפטית בבית הנבחרים. יש סיכוי מסוים שהחקירה תסתיים בהעמדתו למשפט במליאת הסנאט.
כל זה אינו משתווה לצרותיו המשפטיות של טראמפ, שנאבק עד אתמול בארבעה בתי משפט, ועכשיו הוא נאבק בחמישי. מהסתבכותו של טראמפ נובע הסיכוי היחיד של ביידן לחזור ולהיבחר. אנשי הנשיא נאחזים בתקדימים היסטוריים כדי לטעון כי ביידן עדיין יכול להתאושש.
אין צורך להניח שהסקרים - איומים ונוראיים ככל שיהיו - מכתיבים אוטומטית את מדיניות ביידן במזרח התיכון ומסבירים את הסתייגויותיו הפומביות משיטות הלוחמה של ישראל בעזה. אבל יש צורך להכיר בכך שישראל מאבדת גובה בדעת הקהל האמריקאית, במהירות ובהיקף שלא היו עולים על הדעת לפני פרעות חמאס.
ישראל ואוקראינה מתפללות עכשיו, או צריכות להתפלל, לשלומו הפוליטי של הנשיא ביידן.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
