בימים אני קצין אמיץ, מוכן לכל משימה, ובלילות מת מפחד. עולם אחד שהוא שניים וזה מכה שוב ושוב

הלחימה, הפחדים והחיים שנשארו מאחור: מילואימניקים כותבים מעזה • עוז אלפי, מפקד מחלקה בשריון: "אנחנו מגלים אחד בשני את עם ישראל מחדש כמו שלא השכלנו לעשות כשהיינו צריכים, והלב שלנו בוער מגאווה שהכבוד להילחם על הבית נפל בחלקנו, בדורנו" • פרויקט מיוחד

עוז אלפי / צילום: נתי דרי
עוז אלפי / צילום: נתי דרי

אודות "דברים שרואים מעזה"

איך זה מרגיש ללכת ברחובות של עזה, מה הדבר שהיה הכי מפתיע לגלות ומה לא יודעים בעורף וחייבים לדעת? פרויקט מיוחד של גלובס מביא את הקלות של אנשי המילואים, שהשאירו את החיים שלהם מאחור ויצאו להילחם בשביל כולנו על הבית.

אישי: בן 31, נשוי+2, מכפר אדומים
באזרחי: מפיק תוכן ואירועים
במילואים: מפקד מחלקה בשריון בחטיבה 188, נמצא בגבול לבנון וגם בעזה

כבכל ערב שבת (שאני בבית, כמובן), ישבתי עם הבן שלי ללמוד פרשת שבוע. דיברנו על יוסף שמתגלה אל אחיו ובוכה. דיברנו על דמעות של התרגשות ושאלתי את הקטן אם הוא אי פעם בכה מהתרגשות. הוא חשב, וענה: "אבא, בכל פעם שאתה חוזר מהצבא אני בוכה מהתרגשות" - מיותר לציין שהפעם זה הייתי אני שדמעות נקוו בעיניו - "וגם..." המשך התשובה לא איחר לבוא, "וגם כשאני מתאמץ חזק חזק בשירותים, גם אז יורדות לי דמעות".

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

ברגע הזה, הילד בן החמש (החכם באדם, יש אומרים) סיכם את העולם ההזוי בו אני מתנהל בחודשים האחרונים. עולמו של המילואימניק, עולם שהוא שניים, שניים שהם אחד.

זה התחיל ב7.10, ממש הרגשתי את זה קורה, איך למול עיני בשבת המשפחתית ביותר שהייתה לי השנה, לבוש חג, עומד מול הפרשה האחרונה בספר התורה, ואזעקה. באותו רגע הפכתי חזרה לחייל. צו שמונה לא איחר לבוא וכעבור יומיים גם נראיתי כמו אחד - מדים, נעליים, נשק ולטנק.

אבל אז, משהו השתבש. נתקענו בטרנספורמציה. אני כמעט בטוח שבפעם האחרונה שהייתי חייל במלחמה לא היה לי מחשב נייד עם 13 פרויקטים פתוחים, לא היו לי אישה ושני ילדים בבית ואני משוכנע שהברכיים והגב שלי היו הרבה יותר משומנים, ניחא.

ופתאום זה מכה בך: נכון חביבי, התחיילת, אתה רכוש המדינה ואפילו יש לך שוב מספר. אבל, זה בליסינג. המדינה היקרה שלך שוכרת את שירותיך מההורים, מאשתך, מהילדים ומהבוס.

בימים אני קצין אמיץ, מ"מ טנקים עשוי ללא חת, חדור מטרה ומוכן לכל משימה שתבוא; ובלילות מת מפחד. מפחד שאחד מהחיילים במחלקה ייפגע אחרי שהתחייבתי בפירוש לאשתו שאשמור עליו, מפחד שאח שלי הקצין, ממש כמה בתים סמוך אליי, ייהרג, ומפחד שדווקא היום לאשתי היה את היום הקשה ביותר עם הילדים ואני לא שם.

עולם אחד שהוא שניים וזה מכה בך שוב ושוב.

במגנן בשכונת סג'עייה, בלילה, חושך מצרים, דקות אחרי שהוקפצנו לטפל בדמות חשודה, ברקע קולות ירי לא פוסק - שלנו? שלהם? בכל מקרה מוצרט זה לא. ובאותו רגע במעבר בלתי אפשרי האצבע לוחצת על הטלפון ומפעילה סרטון של הקטנה מסתובבת לה למנגינת "נר לי דקיק" בגן, חמוד כל כך שזה למות, עוד מטח.

בדרך הביתה, קפה בארומה, אישה נחמדה משלמת עלינו ואני מנסה להסביר לה בנימוס שאני בכלל לא חייל כזה מהחדשות, זאת אומרת, אני כן, אבל יש לי בית ועבודה, לא צריך... לא משנה, תודה, איפה יש מכסה?

כשאני מגיע הביתה, זורק את הסרבל המצחין למכונת טיהור הבגדים ואפילו מנסה להשלים כמה פערים מהעבודה. אבל העיניים בחדשות: מה קורה לחבר'ה בסג'עייה? מה הולך בצפון? ואיפה אני בכלל? רק מכה הגונה מאהבת חיי למקום שפעם הייתה בו קסדה מזכירה שאני בבית, ובשונה מעזה כאן יש קליטה אבל אין טלפונים.

והחזרה לצבא, הו, עליה ייכתבו עוד רבבות של פוסטים. תחרות וירטואלית של משיכת חבל בין הצבא לבית ובאמצע - שרוולים של מדי ב'. בתחרות הזו הצבא מנצח, החולצה עולה לאוטו והלב נשאר בבית.

רק שלא ייווצר הרושם שהכול כל כך נורא. אנחנו גם צוחקים והרבה, כי בדיחות אבא יש בשפע, אנחנו מגלים אחד בשני את עם ישראל מחדש כמו שלא השכלנו לעשות כשהיינו צריכים, והלב שלנו בוער מגאווה שהכבוד להילחם על הבית נפל בחלקנו, בדורנו.

כשהמלחמה הזאת תיגמר, כולנו נצטרך טיפול, זה ברור. ויש טיפול דחוף, עזרה ראשונה שחייבת להגיע כבר עכשיו לכלל המפקדים. כשאתה מסתכל על החייל המילואמניק שלך, בין אם הוא נהג טנק, מ"מ או מ"פ, רק תזכור שבזמן שהעולם התחרפן, לו יש שני עולמות כאלה.